המפגש הידידותי בין נתניהו לאובמה ודבריו של אובמה בראיון שהעניק ליונית לוי מ"ערוץ 2" צריכים לגרום לכמה אנשים בתוכנו לאכול את הכובע. אלה שהלקו את ממשלת נתניהו על כך שהיא יוצרת קרע עמוק ונורא בינינו לבין האמריקנים בשל מדיניותה הסרבנית והקיצונית - טעו, ובגדול.
איך בכלל ניתן לכנות "סרבנית" ו"קיצונית" מדיניות של ראש ממשלה, שהסכים לחלוקת הארץ ולהקמת מדינה פלסטינית וקיבל החלטה חסרת תקדים שאף ממשלה לפניו לא קיבלה כמותה (להקפיא לחלוטין את כל הבנייה ביהודה ושומרון)? העובדה שמדיניות זו לא מנעה את המשברים החוזרים ונשנים ביחסים עם ארה"ב מעידה על כך שהמשבר לא נבע ממדיניות ישראל, אלא ממדיניותו של אובמה.
מכאן, שהמהפך בהתייחסותו של אובמה לישראל קשור למדיניות האמריקנית החדשה. ניסיונו המגושם של אובמה לטעון שאין כל שינוי, ושכל העת הוא אהד את ישראל ויחסו לנתניהו היה ידידותי והוגן מלכתחילה - אינו עומד במבחן העובדות. הדוגמה הבולטת לכך טמונה בדברים החשובים שאמר אובמה בנוגע למחויבות האמריקנית לעליונות האסטרטגית של ישראל, חודש וחצי בלבד לאחר שארה"ב תמכה לראשונה בהחלטה אנטי?ישראלית בנדון. לא זו בלבד שאובמה חזר למדיניות המסורתית של ארה"ב בנושא זה, אלא שהוא הרחיק לכת מעבר לקודמיו כשהביע את המחויבות הזו בפומבי.
מה גרם לשינוי קיצוני וחד כל כך? יש הרואים בכך תפנית טקטית קטנה וקצרת מועד, כחלק מהניסיון ללחוץ על נתניהו לוויתורים מדיניים - כשהפעם מחליף הגזר את המקל, עד הפעם הבאה. יש הרואים בכך טקטיקה פוליטית של אובמה לקראת הבחירות לקונגרס בנובמבר. לאחר הבחירות הוא יחזור לסורו (עד הבחירות לנשיאות). לעומת זאת, יש הרואים את השינוי כאסטרטגיה חדשה של ממשל אובמה.
השינוי טרי מכדי שניתן יהיה לנתחו ולפענח אותו. אולם אני רואה סיבות טובות המצדיקות שינוי אסטרטגי, ואולי יש בהן כדי להסביר את המפנה.
חזונו של אובמה הוא חזון של שלום
הניסיון להציג את אובמה כאנטישמי, כאיסלאמיסט (תוך כדי היתלות גזענית בשמו האמצעי - חוסיין) היתה מופרכת וחסרת שחר מעיקרה. היחס העוין של אובמה כלפי ישראל נבע ממקום אחר לגמרי.
חזונו של אובמה הוא חזון של שלום. הוא רואה במלחמת הציביליזציות בין העולם החופשי לבין האיסלם הקיצוני איום על שלום העולם. אובמה תפס את עצמו באופן משיחי, כאדם שיביא לפיוס בין הציביליזציות. הוא האמין שהדרך היא פייסנות כלפי העולם המוסלמי. הוא רץ לאנקרה ולקהיר ונשא נאומי פייסנות מביכים. הוא הושיט יד לאחמדינג'ד וניסה להגיע עימו להסדרים באמצעות הידברות.
רצונו, כנשיא ארה"ב, לשים קץ לעימות הזה חיובי ביסודו, אך מביך בנאיביות שלו. אילו הנאיביות הזו היתה בחייו האישיים של אובמה, ניחא. כאשר מדובר בשלום העולם, זו נאיביות מסוכנת.
האיסלם הג'יהאדיסטי הכריז מלחמת חורמה נגד העולם החופשי. מתקפת הטרור על ארה"ב ב?2001 לא היתה אירוע בודד, אלא צעד אחד בלבד במלחמה הזו. ולתפקיד צ'כוסלובקיה במלחמה הזו ליהק אובמה את ישראל שהפריעה לחזונו הפייסני, ולכן הוא התייחס אליה כאל עצם בגרון. הוא ניסה ללחוץ על ישראל בתקווה שעצם הלחץ הזה ועצם השפלתה של ישראל יקרבו את האיסלם אליו ואל ארה"ב.
המדיניות הזו נחלה כישלון חרוץ. טורקיה ערקה מן המערב וחברה לציר הרשע של האיסלם הג'יהאדיסטי, דבר הבא לידי ביטוי הן בלוחמנות כלפי ישראל והן בניסיונות לסייע לאירן להתחמק מן הסנקציות. אחמדינג'ד דחה בבוז את ידו המושטת של אובמה והקצין את מדיניותו ואת התבטאויותיו. גם צפון קוריאה הצטרפה לחגיגה והיא מרשה לעצמה התנהגות שממנה נמנעה בתקופת הממשל הקודם. ואם האמין אובמה שהקו האנטי?ישראלי יעודד את הפלסטינים להתגמש ולהתקדם להסדר, הוא נוכח לדעת שהקו שלו גרם לפלסטינים להקצין את עמדתם, ובכך הוא רק הרחיק את המו"מ ואת הסיכוי לשלום.
המסקנה ההגיונית המצופה מברק אובמה היא התפכחות. החודשים הבאים יעידו אם אכן נפל לנשיא ארה"ב האסימון.