הנשיא אובאמה רוצה להביא לשלום ישראלי?פלסטיני. הוא גם יודע בדיוק כיצד ייראה השלום הזה, אף שהוא מקשיב להתחייבויות של הצדדים. הוא יודע שאין שלום עם ירושלים המזרחית בשלטון ישראל, הוא יודע שאין שלום עם זכות שיבה של הפליטים הפלשתינים מ?1948, עם סיפוח אריאל ובקעת הירדן, עם מדינה פלשתינית שאינה מפורזת, ובלי הכרה בזכות הלאומית של שני העמים. הוא יודע, פחות או יותר, היכן יעבור הגבול ומה יהיו הסדרי הביטחון. הוא גם יודע שהסכם כזה לא יהיה תוצאה של משא ומתן בין נתניהו לאבו מאזן.
נתניהו פשוט איננו שם. יש לו קואליציה חזקה שמסכימה לכל מה שהוא דורש ממנה. המרד שהכי הרחיק לכת התבטא בכך שכמה מן השרים השתתפו בצעדה לשחרור גלעד שליט. יום אחד הוא נגד מדינה פלסטינית, למחרת הוא בעדה - והממשלה בולעת. יום אחד הוא בעד הסגר על רצועת עזה ולמחרת הוא נגדו, והממשלה בולעת. אם יבוא אל ממשלתו עם הפרמטרים של קלינטון, שכבר מלאו להם כמעט עשור, תקבל אותם הממשלה. הוא איננו זקוק לקואליציה עם קדימה כדי לאמץ תוכנית כזו, משום שכל מפלגות המרכז והשמאל יתמכו, אוטומטית, בכל תוכנית שלום שיביא, אפילו אם תהיה מלאת פגמים ולאקונות.
אובמה רוצה שקט בנובמבר
אבל נתניהו אף פעם לא יהיה מרוצה מן הפרטנר הפלסטיני ואף פעם לא יציע תוכנית שלום משלו, משום שתוכנית השלום שלו תידחה על ידי העולם כולו. את זה יודע אבו מאזן, החושש כל כך משיחות עם נתניהו, אשר עלולות להימשך בלי סוף ולהעניק לנתניהו חיסיון מדיני. את זה יודע גם אובאמה, והוא נותן למקורביו להבין זאת.
סבב השיחות האחרון של נשיא ארה"ב עם ראש ממשלת ישראל והנשיא הפלסטיני הבטיח, כצפוי, ששום דבר רע לא יקרה בספטמבר. לא הכרזה ישראלית על חידוש הבנייה בשטחים ולא הליכה פלסטינית אל האו"ם בבקשה לאמץ החלטה הנוגעת לפתרון הקבע. כדי למנוע שני דברים גרועים כאלה לפני הבחירות היה אובאמה נחמד לאבו מאזן ונחמד מאוד לנתניהו.
האם כתוצאה מכך יתחילו בקרוב השיחות הישירות? זה לא מעניין כל כך את אובאמה. אין לו שום ציפיות - לא משיחות קירבה ולא משיחות ישירות. הוא רוצה שקט בנובמבר, ואת השקט הזה הוא קיבל. החיוכים ומסיבות העיתונאים אינם ביטוי לאהבתו הפתאומית או לשינוי דרמטי ביחסו לתהליך המדיני באזורנו.
השאלה האמיתית היא עד כמה חשוב לאובאמה להביא את הצדדים לידי מצב שבו הם מקבלים, באנחה, את המובן מאליו. על פניו נראה שקל יהיה לו יותר מול אש"ף, וקשה יותר מול ישראל. אך גם למקרה כזה יש לו נשק בלתי מבוטל: הפרגמטיות של אבו מאזן וסלאם פיאד והחשיבות העצומה שמייחס נתניהו לקשרים הטובים עם הממשל.