אובמה וישראל - שינוי מהותי במדיניות?

אף שרבים צפו מראש כי אובמה יפרוש את השטיח האדום בפני ראש הממשלה, דברי ההלל והשבח שהמטיר על נתניהו ועל ישראל היו כמעט סוריאליסטיים והזכירו את הימים הטובים ביותר שהיו ביחסי ישראל?ארה"ב. דברים אלו עמדו בניגוד כמעט מוחלט לעוינות הקודמת, שאף הגיעה לכדי האשמות כי עקשנותה של ישראל וחוסר מוכנותה להתפשר גובה מהאמריקנים "דם וממון". הפעם אובמה שיבח את נתניהו ואמר כי הוא "מאמין שראש הממשלה רוצה שלום ומוכן לקחת סיכונים למען השלום".

מה שיותר חשוב הוא שלפגישה קדמה החתימה על אישור הסנקציות - המאוחרות - שהטיל אובמה על אירן, אשר מהווה את הסכנה הגדולה ביותר שניצבת מול ישראל. בניגוד גמור לנטישתה של ארה"ב את ישראל בעת הוועידה למניעת הפצת נשק גרעיני, אובמה הרחיק בדבריו יותר מכל מנהיגי ארה"ב בעבר והביע בפומבי את תמיכתו במדיניות הגרעין של ישראל. הוא אמר לנתניהו באופן מפורש כי "ארה"ב לעולם לא תבקש מישראל לעשות צעדים שיפגעו באינטרסים הביטחוניים שלה". כמו כן, הצהיר כי עד ליום שבו יושג הסדר שלום אזורי כולל, ארה"ב תתנגד ללחצים שיפעילו אלו המבקשים לכפות על ישראל לוותר על יכולתה הגרעינית.

מעבר לכך, ראש הממשלה לא הבטיח בפומבי דבר, פרט לנכונותו למשא ומתן עם הפלסטינים. גם אין עדות לכך שהופעל לחץ על נתניהו להאריך את הקפאת הבנייה בהתנחלויות מעבר לחודש ספטמבר.

ייתכן כי לאחר 18 חודשים של ניסיונות להביא את ישראל לכניעה, ולאחר שראה את האופן המצוין שבו נתניהו שמר על כבודו ולא נכנע ללחצים, אובמה החליט להשתמש בגזר, ולנסות לשתף פעולה עם ישראל כבעלת ברית ולא כיריבה. אך למרות אנחות הרווחה, תהיה זו שטות להניח שמדיניות ארה"ב כלפי ישראל עברה שינוי מהותי.

איננו יודעים את פרטי הדיונים שהתנהלו בדלתיים סגורות וארכו כ?90 דקות. האם ניתנו שם התחייבויות בעניין הארכת הקפאת הבנייה בהתנחלויות? האם נתניהו הגיע לסיכום כלשהו בעניין גבולות בני הגנה? קרוב לוודאי שנדע יותר בחודשים הקרובים.

יקרה מה שיקרה בעתיד, עלינו לקבל בברכה את האווירה החדשה, שהשתנתה באופן דרמטי. הצהרותיו של אובמה בעלות תועלת, בייחוד בזמנים קשים אלו. לאור הדברים שאמר אובמה יהיה זה מביך עבורו (אם כי לא בלתי ניתן להעלות על הדעת) להפוך את עמדתו פעם נוספת. אם השיחות עם הפלסטינים ייכשלו, ייתכן כי אובמה יראה את עצמו כמי שכבר התמקם כידיד ישראל וינסה, לכאורה לטובתנו, לכפות עלינו הסדר.

בכל מקרה, אל לנו לרתום את הסוסים לפני העגלה. עלינו להכין את עצמנו לאפשרות הממשית שהרצון הטוב שהופגן בפגישה יתברר כרגיעה מלאכותית - השקט שלפני הסערה.

אין צורך להיות ציני כדי להכיר בכך שהסיבה העיקרית למהפך הדרמטי אצל אובמה טמונה בתגובתו העוינת של הציבור האמריקני, התומך בישראל ברוב גורף, ליחס העלוב שהעניק לנו אובמה עד כה. גם הניכור מצידם של יהודים דמוקרטים והלחץ שהופעל על אובמה מצד חברי קונגרס - שדאגו מפני השלכות המשבר עם ישראל על הבחירות הקרבות לקונגרס - שיחקו תפקיד.

מספיק לבחון את הפעמים שבהם זיגזג אובמה בעמדתו בעניינים הנוגעים לישראל במהלך מסע הבחירות לנשיאות, כדי להעריך עד כמה הוא מסוגל להיות הפכפך (ויש שיאמרו, פרגמטי) כדי לזכות בקולות הבוחרים ובתרומות כספיות.

עד נובמבר יש לחזק את הגישה החדשה של אובמה ולנסות ליישר את ההדורים עם הממשל בנוגע לנרטיב שלנו - עניין שלא זכה לטיפול מעמיק במהלך השיחות. בהקשר זה, ישראל עשתה מספיק ויתורים והקיזה מספיק דם במהלך העשור האחרון, ולכן אין לצפות ממנה לוויתורים חד?צדדיים נוספים, אלא אם כן תהיה הדדיות אמיתית.

בעוד נתניהו ישאף לחזק את מערכת היחסים שלו עם אובמה, עליו להיות מוכן לעמוד מול לחץ לא צודק ובלתי הולם בעתיד. מדאיגה העובדה שמיד לאחר פגישתו הביע נתניהו אופטימיות באשר לאפשרות להגיע להסדר שלום בתוך 12 חודשים. הוא מודע לכך שזה כמעט בלתי אפשרי עם הפרטנר לשלום שיש לו כיום ולכך שתקוות שווא אינן מקדמות את מטרותיו. באותה מידה עלינו גם להבין שנתניהו מחויב לבנות גשרים ולהפגין כי הוא עושה ככל שביכולתו לשתף פעולה עם יעדיו ארוכי הטווח של הממשל האמריקני, כל עוד אלו אינם מתנגשים עם האינטרסים הביטחוניים הבסיסיים של ישראל.