הקרב על הכפכף: זה מוסרי להרוג ג'וקים?

פרת משה רבינו, חומייני, חרקים מתכדררים, שממיות ואפילו יתושים – אף אחד מחרקי הבית החביבים האלה לא סובל מיח"צ גרוע כל כך כמו זה של הג'וקים. למעשה, אנחנו מתנהגים כמו אומה שבילקוט הסיפורים שלה מככב סיפור עם עתיק ומצמרר במיוחד, על ג'וק ענק שלעס פעם ילד ומאז נחרץ גורל התיקנים להשמדה. ללא כל סיבה הגיונית פיתחנו תגובות היסטריות כלפי היצור הקטן הזה. יתושים הם ערפדים שמוצצים לנו את הדם, בעוד ג'וקים, לבד מלהתבונן בכם בעניין ולהזיז את מחושיהם בסקרנות, לא יגעו בכם אפילו עם מקל. למרות זאת, אם ג'וק ויתוש שניהם יימצאו בו זמנית באותו חדר, סביר להניח שהראשון יהיה הראשון למצוא את מותו.

רוב שונאי הג'וקים המגיבים בהיסטריה פאתטית לנוכח תיקן שמזדרז לחצות את הסלון רק כדי להגיע הביתה בשלום, לא מסוגלים להסביר בהיגיון ממה הם מפחדים. גם אם אבקש מכם לפרוט את הפחד לפרוטות, סביר להניח שלא תדעו להגיד ממה באמת אתם חוששים, אלא פשוט תצרחו ותעלו על כיסא, מה שמעלה את ההשערה שמודבר בגזענות על רקע צבע. כי הרי אם היה מדובר ביצור מופלא, שמגיע בסגול זוהר או מנצנץ בוורוד הייתם מעודדים את הילדים שלכם לשמור אותם בקופסת נעליים ולקחת לגן או לנהל בהם סחר רווחי ב-Ebay.

אבל לא, איתרע מזלם והם זכו בצבע החום, שגם בעולם האופנה לא נחשב ככזה שהתברך ביותר מדי שיק, והוא גם לא הולך כל כך טוב עם הרבה צבעים אחרים. אני מכירה גם כמה כאלה שצפו ביותר מדי ג'וקים מקריבים את חייהם בתכניות ריאליטי ומאז מסרבים לאכול תמרים, בשל הדימיון החיצוני. אני מכירה עוד יותר אנשים שיפרצו בקריאות התפעלות למראה אריה בסוואנה של אפריקה, אבל יתעלפו מפחד למראה תיקן בגודל חצי אצבע בביתם שלהם.

הרשו לי להציע לכם פיסכותרפיה בגרוש, שאולי תגרום לכם להזדהות עם הטבע במקום לשנוא אותו בלי שום סיבה, שהרי שנאת חינם היא האויב הגדול של המין האנושי. נסו לרגע להתחלף עם אותו תיקן מסכן שהתבלבל בדרך ונפל דווקא לידי ה-K-500 שלכם. חנכו את הילדים שלכם לא להרוג יצורים חיים, פשוט אספו אותו בעדינות (אופציות מומלצות: יאה ומברשת, כפפת סיליקון, מגבת) ופנו אותו החוצה. הוא כבר יסתדר בלעדיכם, תודה. חסכו מהם את הקללות, הם לא עשו לכם כלום וזכרו: תגובה בלתי פרופורציונלית למתרחש במציאות היא הגדרתו של השיגעון.

לגמרי במקרה, מתקפת הג'וקים אירעה בסמיכות להתמכרות מסוכנת שפיתחתי לסדרה "אפוקליפסה", שחושפת תמונות נדירות ממלחמת העולם השנייה. המרכיב המחריד ביותר ביצירת מופת זאת הוא הפער בין הפרצופים המחייכים של החיילים בצבאות השונים בזמן ההפוגות לבין האכזריות של שדה הקרב וערימות הגופות שמוטחות בפניך בסצנה הבאה. מאוד נוח לחשוב אחרת, אבל כשרואים את האכזריות שמסוגלים לה אנשים פשוטים מחלחלת ההכרה שסביר להניח שהיית מתנהג בדיוק כמוהם לו היית נזרוק לשדה הקרב בסטלינגרד, איוו ג'ימה או או חוף אומהה. יש נטייה טבעית לייחס חשיבות רבה מדי לתכונות האישיות הנאצלות שלנו, כפי שאנו מדמיינים אותן, אבל בשעת לחץ או מבחן יוצאים מרובנו צדדים שמודחקים ומוסתרים היטב ביום יום. כך קורה במלחמות – נגד אנשים ונגד מקקים.

החרקים שצצו יום אחד באמבטיה שלי הזכירו לי את שבריריותו של הפציפיזם שבו אני דוגל. בהתחלה התעלמתי. אחר כך הם התרבו. מפעם לפעם הפלאתי בהם את מכותיי בעזרת נשק קהה(כפכף במידה 47). אלא שתקריות הגבול המקומיות הפכו למלחמה כוללת כשהנשים בחיי, אשתי ובתי הבכורה, גילו את הפלישה החומה. הצווחות שלהן כל אימת שנכנסו לאמבטיה הבהירו שעליי להסיר את הכפפות. תחילה, המשכתי להשתמש בנעליים קונבנציונליות, אולם כשהטפטוף הפך למבול שלפתי את התותחים הכבדים. כמו קרטיס לה-מיי, הגנרל האמריקאי המטורלל שהנהיג את ההפצצות האוויריות הכבדות על ערי יפן, הטלתי את פצצות הדלק הפרטיות שלי – ריסוס בספריי, שמבטיח פטור ממקקים למשך שמונה חודשים.

כשהתעוררתי בבוקר למחרת, שכחתי לגמרי מכל העניין. בתי בת ה-4 נכנסה לאמבטיה, ואמרה: "אבא, הג'וקים האלה נהרגו". בחירת מילים מעניינת. 20 גופות של חרקים בגדלים שונים היו מוטלות על הרצפה, כולן שוכבות על גבן, חלקן עדיין מפרפרות. כשקברתי אותן באסלה, חשבתי על דברים שאמר פעם לה-מיי: "כל חייל חושב על האספקטים המוסריים של מעשיו, אבל כל המלחמות אינן מוסריות ואם אתה נותן לזה להפריע לך אינך חייל טוב". אז נכון, יש לי דם על הידיים, אבל כשהמצפון מציק אני אומר לעצמי שעשיתי מה שכל חייל טוב היה עושה. וחוץ מזה, ג'וקים זה ממש דוחה.