הפקירו אותנו

הפצ"ר החליט השבוע להעמיד לדין חייל גבעתי החשוד שירה למוות בפלשתינית שהניפה דגל לבן במבצע עופרת יצוקה. ההחלטה העלתה מחדש את הכעס בקרב לוחמים בחטיבה, שחבריהם עומדים לדין שעל פי החשד אילצו ילד בן תשע לפתוח תיק ממולכד. לראשונה, הם מספרים את גרסתם

נדב שרגאי

רגע לפני הטיול הגדול שאחרי השחרור, שי כהן מיקנעם זוכר היטב את אפלולית קומת הקרקע בבניין המגורים בשכונת תל אל?הווא בעזה, את הזיעה ואת הפחד. הוא זוכר את מבטי האזרחים המבוהלים, את השקט המעיק ואת הדריכות, אך הוא זוכר בעיקר את אש התופת שנורתה על הצוותים החשופים של חטיבת גבעתי מחוץ לבניין, בעת שהמתינו לאישור שלו ושל חבריו (חיילי חוליית הסריקה מפלוגת החבלה של גבעתי), להיכנס ולתפוס מחסה מהאש הקשה בתוך בניין המגורים הגדול; לאישור שהבניין נסרק וטוהר.

החלטת הפרקליט הצבאי הראשי השבוע, להעמיד לדין פלילי חייל מגבעתי החשוד כי ירה למוות באישה פלשתינית שהניפה דגל לבן, טילטלה את כהן ואת חבריו אל הסיפור שלהם, אל בוקר ה?15 בינואר 2009 במהלך מבצע עופרת יצוקה. שני האירועים, זה שהתפרסם השבוע וזה שנחרט בזיכרונם של שי וחבריו, אינם דומים כלל ועיקר ואינם קשורים זה לזה. שי וחבריו גם אינם מכירים את פרטי המקרה שבגינו החליט השבוע הפצ"ר להעמיד לדין את סמ"ר ס'.

לעומת זאת - הם מכירים היטב החלטה אחרת של הפצ"ר שהביאה להעמדתם לדין של שניים מחבריהם הקרובים: סמל ראשון ח' וסמל ראשון א', אף הם חברי חוליית הסריקה של בניין המגורים בשכונת תל אל?הווא בעזה. השניים הועמדו לפני חודשים אחדים לדין צבאי, לאחר שבמהלך הלחימה אילצו על פי החשד ילד כבן תשע לפתוח תיקים שנחשדו כממולכדים. שי כהן שהה באותם רגעים בחדר הסמוך ושמר על הגברים שהופרדו מהנשים ומהילדים. מצוקת חבריו העומדים למשפט, "אלה שצה"ל התייחס אליהם כשעיר לעזאזל", כדבריו, "אינה נותנת לו ולחבריו מנוח". השבוע, בפעם הראשונה, שברו הוא וחבריו שתיקה, ודיברו על הנסיבות והרקע של הפרשה ההיא.

זהו מחזור מארס 2006 של פלוגת החבלה של גבעתי (פלחה"ן גבעתי). יחד הם עברו טירונות, אימון מתקדם, טירונות יחידה, קורס חבלה, קורס צניחה וניווטים. הם הפכו ללוחמים שנה וחודשיים לאחר גיוסם, והשתתפו בפעילות מבצעית בשכם ובעזה. שני הנאשמים עצמם עברו קורס מ"כים, היו מועמדים לקצונה, אך החליטו, איש איש וסיבותיו, שלא להמשיך לבה"ד 1. האירוע שבגינו הועמדו לדין התרחש חודשיים לפני שחרורם.

העתיד כבר כאן

הבדיקה החכמה שמאתרת סיכון מוגבר ללקות בשבץ מוחי

לכתבה המלאה

פקודות או שיקול דעת?

כהן זוכר היטב את האירוע שהוביל להעמדתם לדין של חבריו לפלוגה. גרסתו לאירוע דוחה את הנסיבות, כפי שתוארו בכתב האישום.

"אין בצבא פקודות ברורות לגבי הסיטואציה שבה היו ש' וא'", מסביר כהן. "יש תורת לחימה, אבל אין הגדרה ברורה לכל מצב ומצב. מצד אחד הצבא מחנך את החיילים לפעול על פי פקודות ומצד שני מצפה מהם להפעיל שיקול דעת. שיקול הדעת שלהם אמר להם שאין זמן. שהכל צריך להיעשות מהר, לפני שחיילים ייפגעו", אומר כהן בהתרגשות.

"הכל קורה", הוא מדגיש, "בתוך לחימה, בתוך מלחמה צודקת שהמדינה שלחה אותנו אליה כדי להגן על תושבי הדרום. מי שמבצע פשעי מלחמה שיעמוד לדין, אבל הצוות שלנו היה הצוות הכי מוסרי בתבל. החובש שלנו הציל אישה מוסלמית שחמאס ירה עליה. עברנו ליד בתים עמוסים בכל טוב, עם מסכי טלוויזיה חדישים, עם תיקים של עשרות ליטרים שאפשר היה להכניס פנימה הכל, ואף אחד לא נגע בכלום.

"כל מה שמסתובב באותו רגע בראש של החיילים המנוסים והמסורים האלה, שבעוד חודשיים עמדו להשתחרר, הם שלושה דברים, לפי הסדר הבא: לחזור הביתה בשלום מבלי להיפגע, לבצע את המשימה, ולפגוע בכמה שפחות חפים מפשע. אם אחרי הקרבות הקשים שבהם החיילים האלה היו מעורבים, המדינה מחליטה להעמיד אותם לדין, אז אני מצטער לומר שהמדינה שלי ירדה מהפסים. אם היא מקבלת את התלונה הזאת מארגונים מהסוג של 'בצלם' והופכת אותם לכתב אישום, בשעה שכל העולם טופל עליה עלילות שווא, אז משהו משובש בשיקול הדעת של מקבלי ההחלטות במדינה", אומר שי בכאב. מי שצריך היה לעמוד לדין כאן הוא החמאסניק שירה טיל אר.פי.ג'י על הבית, שבו ח' וא' ואני היינו עם הנשים והילדים. הוא הרי פושע המלחמה האמיתי".

גם דותן עזריאל מהיישוב כרמל, מפקד חוליית החבלה, שהה בסמוך בעת שח' וא' ביצעו, על פי החשד, את "נוהל שכן", או "נוהל ילד" האסורים. גם הוא חש שהצבא "בגד" בחבריו.
"רק כמה ימים קודם לכן", מספר עזריאל, "מצאנו רובה קלצ'ניקוב ורימונים בתיקים דומים. אם היה כלב, הם היו משתמשים בו. אם היה מכשור מתאים - בוודאי היו משתמשים בו. קצת לפני שנכנסנו לבניין חטפנו אר.פי.ג'י מילד בן 13, כך שעם כל הרגישות, צריך להבין את הסיטואציה שהיינו בה. בניין חיפה שם על בניין. המציאות היא שהטיהור צריך להיעשות במהירות, וכולם תחת אש. היום, כשאנחנו יושבים בחדר ממוזג ומנתחים בפינצטה כיצד צריך לנהוג, ייתכן שנגיע למסקנה אחרת, אבל כשאתה בתוך מלחמה, אתה לא שופט דברים באותה דרך שאתה שופט אותם בחדר ממוזג, ואני חושב שבהתחשב בנסיבות, ובכך ששום דבר לא קרה לילד, אסור היה להעמיד אותם לדין. אסור היה להפקיר אותם, וכך אני רואה זאת - הפקרה".

"אתמול", מגלה עזריאל, "התקשר אלי אחד הנאשמים ושאל אותי בתסכול כיצד זה שיום אחרי ששייטת 13 פשטה על ה"מרמרה", שר הביטחון ברק הבהיר שהוא לא ייתן לחקור את החיילים, ושהחיילים הם קודש ושלא ייתנו לגעת בהם, ופה - במלחמה על שלום תושבי הדרום ומדינת ישראל - זרקו את החברים שלי לכלבים. אולי רצו להוכיח לגולדסטון ולכל יפי הנפש שצה"ל עושה משהו, והחליטו שאנחנו נהיה השעיר לעזאזל. בשטח, אחרי שקרה מה שקרה, ושמענו על כך, לא ייחסנו לזה כל חשיבות. המשכנו להילחם. רק אחרי שהמבצע הסתיים, פתאום שמענו שיש חקירה ומאוד הופתענו. הרגשנו כאילו שמישהו סוטר לנו בפנים.

"יש מקרים שבהם צריך לחקור", ממשיך עזריאל, "אם חייל גונב כרטיס אשראי מבית של תושב, ואחר כך משתמש בו, וזה קרה, צריך להעמיד אותו לדין וטוב שהעמידו אותו לדין. אם חייל רוצח חף מפשע במודע, ודאי שצריך להעמיד אותו לדין, אבל כאן הרי מדובר בחלק מהלחימה, שבה נטלו חלק גם אזרחים כביכול, או טרוריסטים שהתחפשו לאזרחים, והסתתרו בבתי חולים, ובמסגדים ובבנייני מגורים, והשימוש הזה בילד, שדרך אגב, נראה כמו נער, כדי שיפתח את התיק החשוד, בוודאי אינו מצדיק העמדה לדין".

מאלתרמן ועד גולדסטון

אחד מקציני צה"ל שנלחם גם הוא ברצועת עזה במהלך מבצע עופרת יצוקה נזכר השבוע במאמר שכתב לפני יותר מ?40 שנה נתן אלתרמן. "שוחחתי על המאמר הזה עם כמה מפקדים שלחמו שם", הוא מספר. "אלתרמן כתב אותו אחרי ששלושה מחיילי צה"ל - חנן סמסון, יוסי קפלן ובעז ששון - נהרגו במהלך מרדף משום שנזהרו שלא לפגוע באישה מיניקה, שמאחוריה הסתתרו מחבלים בבקעת הירדן. באותו מאמר אלתרמן כתב, ש"גם אם נאמץ את דמיוננו עד קצה כל גבול, לא נוכל לשער אפשרות, שבה ייתכן ההפך ממה שאירע באותו מרדף בבקעת הירדן. כלומר, מצב שבו יסתתרו לוחמי צה"ל מאחורי נשים וילדים יהודים ויעשו אישה יהודייה מיניקה להסוואה ולמחבוא להם מפני הערבים. חיילי צה"ל לא היו יכולים לעשות כדבר הזה - אף אם נניח לכל הטעמים האחרים", כך כתב אז אלתרמן, "קודם כל מן הטעם הפשוט, שאישה יהודייה ותינוק בחיקה אינם גורם מרתיע ללוחמים הערבים". הקצין הבכיר, שעוקב כבר חודשים ארוכים אחרי החלטות הפצ"ר בשורה של מקרים שבהם חיילים היו מעורבים לכאורה בפשעים ובעבירות שונות במהלך עופרת יצוקה, סבור שהדברים הללו של אלתרמן ממצים היטב גם היום את הקוד המוסרי שהבדיל ועדיין מבדיל "בינינו לבינם".

ואילו סגן יאיר ליכטרמן מפתח תקווה, מפקדם של סמ"ר ח' וסמ"ר א' במהלך התקופה שקדמה לעופרת יצוקה, מעיד שהחיילים הנאשמים הם שניים "מהטובים ביותר". גם הוא חש שנעשה להם עוול, ואומר: "לא פיקדתי עליהם במלחמה, אבל הם היו פקודיי במשך שנה ורבע, ואני יכול להעיד שהם עשו הכל כדי להיות קרביים, עברו מסלול הכשרה לפיקוד, השתתפו בלחימה, ואז רגע לפני השחרור קיבלו סטירת לחי מהצבא ומרגישים מאוד פגועים. הם לא פגעו בטוהר הנשק. כל מה שהם עשו היה לצורך מבצעי במהלך מלחמה.

"אני ואחרים חינכנו אותם על ערכים ונורמות, ואני משוכנע שהם לא חרגו מהם", מוסיף ליכטרמן. "על החולצות שהוצאנו לקראת הדיון בבית הדין הצבאי הדפסנו את הכיתוב: 'אנחנו הקורבנות של דו"ח גולדסטון', וההורים שלנו אספו כסף כדי לממן את ההגנה המשפטית עליהם. גם זאת תעודת עניות למדינה".

ליכטרמן מפריד בין "מי שיורה בחפים מפשע, גונב או שודד", אך הסיפור של ח' ושל א' לדבריו, "אינו המקרה, ורחוק ממנו מאוד. כאן מתעמרים באנשים שסיכנו את החיים שלהם למען המדינה. המשפט הזה פשוט מיותר. המדינה סימנה מטרה לא נכונה".

העונש המרבי - שלוש שנות מאסר

כתב האישום נגד שני חיילי פלחה"ן גבעתי, סמ"ר א' וסמ"ר ח', הוגש נגדם בגין עבירות של חריגה מסמכות עד כדי סיכון חיים או בריאות, שהעונש המקסימלי עליהן הוא שלוש שנות מאסר. המשפט נגד השניים מתנהל כשעל ההגנה ממונה עו"ד אילן כץ.

החקירה נגד השניים נפתחה בעקבות דו"ח שחיברה הנציגה המיוחדת של מזכ"ל האו"ם לענייני ילדים וסכסוכים מזוינים, ועל בסיס תלונת הסניף הישראלי של האגודה הבינלאומית לזכויות הילד.

התלונה, וכך גם כתב האישום שבעקבותיה, מבוססים בעיקרם על עדותו של הילד מ', שסיפר שלפנות בוקר נפרצו דלתות המחסן שבו שהה עם משפחתו. לפי תיאורו, "המקום היה חשוך. החיילים הישראלים פרצו פנימה תוך כדי ירי וצעקות. אני התחבאתי מאחורי גבה של אמי. אחי יצא ראשון והם ירו עליו. הוא נפצע קל והחל להתפשט".

בהמשך מתאר הילד: "...ניגש אלי חייל... תפס אותי בצווארון החולצה וגרר אותי... כל כך פחדתי, שהרטבתי במכנסיים. לא יכולתי לצעוק או לומר משהו. הפחד שיתק אותי... חייל שפניו היו צבועות כיוון לעברי את הנשק והצביע על שני תיקים. פתחתי את הראשון ושפכתי את תכולתו על הרצפה. את התיק השני לא הצלחתי לפתוח. הוא הרחיק אותי מהתיקים וירה במזוודה...".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully