מהפך: אנטומיה של פסגה מוצלחת

פרופ' אברהם בן צבי

אין ספק, מדובר במהפך. את מקומה של הצינה המקפיאה שאפיינה את הפגישה הקודמת בין אובמה לנתניהו תפסה התנהלות ידידותית להפליא מצידו של היושב בבית הלבן. על רקע תמורה דרמטית זו, שהתרחשה שלושה חודשים וחצי בלבד לאחר הפגנת הלעומתיות הנשיאותית הבוטה, נשאלת השאלה מה הביא את הנשיא לשנות ממנהגו.

בחינת גישתו המפויסת של הנשיא כלפי ראש הממשלה משקפת, לפחות בחלקה, תהליך למידה מזורז, שבטבורו ההכרה בכך שהסביבה הגלובלית, האזורית והפנימית פועלת על יסוד סדר קדימויות ולוח זמנים השונים ממה שגובש מלכתחילה בוושינגטון.

הציפייה שרווחה בממשל, ושבאה לידי ביטוי בביקורו הקודם של נתניהו, ולפיה ניתן לקדם תהליך מואץ במישור הפלשתיני רק על יסוד הפעלתם של מנופי לחץ על ישראל, נכזבה. לא זו בלבד שהתברר לאובאמה שהמפתח נמצא לא רק בירושלים אלא גם, ובעיקר, ברמאללה, בקהיר ובריאד, אלא שמרכזיותה של הסוגיה הפלסטינית וחשיבותה ליציבות האזורית דעכו לאחרונה. זה קרה על רקע מסכת רחבה של קשיים שחווה הממשל: זירת המלחמה באפגניסטן טרם הניבה את ההצלחה המקווה, אתגר ההתמודדות עם האסון הסביבתי בעטיו של כתם הנפט, והכלכלה.

אחרי ככלות הכל, מעמדו הפוליטי של הנשיא וסיכוייו להיבחר מחדש יהוו נגזרת של הצלחותיו או כישלונותיו במכלולים אלה, הרחוקים מן הגזרה הישראלית. כתוצאה, ועל רקע הבנתו שאין בנמצא נוסחת קסמים שתבטיח התקדמות, משקפת התנהלותו את זניחתו בפועל של חזון יישוב הסכסוך באבחה אחת. אובאמה ביטא ביחסו לנתניהו את הכרתו במגבלות המציאות הממשית ובאילוציה.

מציאות זו מכתיבה דפוס פעולה חדש, שבמרכזו הרצון לייצב את הזירה, וזאת תוך התמקדות בצעדים לבניית אמון בין ישראל לבין הרשות כיעד מיידי ובר ביצוע. התוצאה הישירה מתהליך התפכחות זה, כמו גם מנכונותו של נתניהו לתרום את תרומתו המלאה לתהליך בניית האמון בשטח, השתקפה בסגנונו הידידותי והנינוח של הנשיא.

התמונה תתבהר לקראת תום השנה

בניגוד בולט לעבר הקרוב נעדר מהמפגש הנוכחי ממד הדחיפות בכל הקשור לגיבושו של המתווה להסדר הקבע, ולעומת זאת נכללו בו הנכונות להשלים עם איים של עמימות והבנות בלתי פורמליות עם בעלת הברית הישראלית (כמו, למשל, בסוגיית הבנייה בשטחים לאחר תום תקופת ההקפאה). יתרה מזאת, ההיסטוריה הפוליטית של ארה"ב מצביעה על כך שעונת הבחירות - בין שמדובר בבחירות לקונגרס ובין שבבחירות לנשיאות - לא נתפסה בוושינגטון הרשמית, החל בשנות ה?60, כפרק הזמן המתאים להפעלת לחצים על ישראל. נהפוך הוא, על רקע תשתית התמיכה הרחבה בישראל בדעת הקהל האמריקנית, זה בדרך כלל זמן המחוות, הפיתויים והפיצויים לישראל.

ביטוי מוקדם ובולט למגמה רווחת זו ניתן לראות בהחלטתו התקדימית של הנשיא ג'ון קנדי מאוגוסט 1962 - חודשיים וחצי לפני מועד הבחירות לקונגרס - לספק לישראל מערכת נשק מתקדמת בדמותם של טילי ההוק. גם במקרה הנוכחי אין ספק שבחירות הביניים (בעוד כארבעה חודשים) הן מרכיב משמעותי, אם גם לא בלעדי, בהחלטה הנשיאותית לשוות לביקור אופי השונה שנות אור מהפעם הקודמת.

שאיפתו של אובמה למנוע פגיעה בבסיס התמיכה היהודי שלו השתלבה בתהליך הלמידה וההתפכחות שלו מאשליות העבר. בייחוד אמורים הדברים בזיקה לאירן. ואכן, במכלול זה הפגין הבית הלבן נכונות להסלים את צעדי הענישה הכלכליים כלפי טהרן מעבר לחבילת הסנקציות שאישרה מועצת הביטחון זה לא מכבר, וכך העניק את ברכתו ואישורו ליוזמת החקיקה מרחיקת הלכת של הקונגרס. על רקע ההכרה באיום האיראני המתעצם לא מפתיע שהנשיא הדגיש את מחויבותה של ארה"ב לביטחונה של ישראל, ושלל בתוקף את האפשרות שתתבע מישראל לנקוט צעדים העלולים לסכן את ביטחונה.

השאלה המרכזית שנותרה פתוחה גם לאחר סיומה של פסגה מוצלחת זו נוגעת למשקלם היחסי של השיקולים והתחשיבים הפוליטיים בהשוואה למכלול שיקוליו המדיניים והאסטרטגיים של אובמה. כלומר, טרם ברור אם מקור המטמורפוזה שעבר הנשיא הוא בחישובים טקטיים של עלות?תועלת או בהתאמה של תפיסת עולמו למציאות הממשית ולזרמים והכוחות הפועלים בה. מן הסתם תתבהר התמונה לקראת תום השנה ובעקבות בחירות הביניים לקונגרס.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully