גלעד שליט כבר ארבע שנים בשבי. גלעד הוא הבן של כל אחד מאיתנו. במשך שנים ארוכות גלעד מוחזק בתנאים מצמררים, בלב ליבה של עזה, מוקף בטרוריסטים צמאי דם ומוצף בחרדות וכאבים נפשיים קשים מנשוא. במשך כל אותו הזמן הזה אנחנו, אזרחי ישראל החופשיים, למדנו להכיר את המשפחה שלו. את נועם ואביבה, שהפגינו שילוב נדיר בין רצון בלתי מתפשר לשחרר את ילדם, לבין אצילות ועדנה. כשביקשו מהם, הם שתקו. כשדיברו, עשו זאת במתינות.
אני לא יודעת מה הייתי עושה אם חס וחלילה הייתי במצב של אביבה שליט. אני מדמיינת שהאינסטינקט הראשוני שלי היה לצעוק, לזעוק, להתחנן מעל כל במה אפשרית שישחררו לי את הילד. אבל אביבה ונועם שליט הם זן אחר, כזה שחושב על כולנו. כזה שמאמין למנהיגיו כשהם אומרים לו שזה לא הזמן וזו אינה הדרך. במשך ארבע שנים הם התנהלו במרץ אך בסולידיות, בתשוקה מאופקת, ולא נתנו למסע הסיזיפי להתיש או לשבור אותם.
אתמול הגיע המצעד לתל אביב. כמו רוב אזרחי המדינה שלנו גם אני חשתי צורך עז לעזוב הכל ולהצטרף לנועם, אביבה, יואל ושאר המשפחה לצעדה המרגשת הזאת. מטעמים טכניים ששיכים לעובדת היותי אמא, לא התאפשר לי להשתתף. אין לי שמץ של ספק שאני במקום הוריו של גלעד הייתי הופכת את העולם בניסיון לשחרר את הבן שלי מידיהם המזוהמות של המחבלים המחזיקים בו. אין לי ספק שהייתי מנסה כל דרך דמיונית או מעשית להביא את בני הביתה. ההזדהות הרגשית עם נועם ואביבה שליט קורעת אותי מבפנים. הם הרי ביחד עם גלעד בשבי הזה. מי לא מכיר את ההרגשה הזאת, בלי להשוות כמובן, שאתה יודע שילדך סובל ואתה רוצה להיות שם במקומו, לחוות את הסבל, כדי למנע ממנו את הצער והכאב. תחשבו: לחיות ארבע שנים בתחושה כזאת, בחוסר הוודאות המציפה בחרדה תהומית, ולא מאפשרת שנייה של מנוחה.
הרגש מתנגש עם הסטטיסטיקה היבשה
יחד עם זאת ובאותה נשימה, אי אפשר להתעלם מהמחיר שהצד השני דורש. ומהתקדים הנוראי שזה יוצר כשאנחנו משחררים מחבלים עם דם על הידיים. הרוצחים האלה, שרוצים לשחרר אותם, לכאן, מעבר הגדר של הבית שלנו, אחראים על הרבה עצב, יתמות, אבל ואובדן חיים. תפקידה של הממשלה לעשות הכל כדי להביא את גלעד הביתה, אך הרגש אינו יכול להוות את השיקול העיקרי בהחלטות הממשלה. אם יש סיכוי (והמציאות מוכיחה שכך) שאותם חבורת מחבלים צמאי דם תחזור לטבוח בנו, אסור בשום אופן לשחרר אותם .
יש רגעים נוראיים בחיים, שבהם הרגש הכי נעלה פוגש את הסטטיסטיקה היבשה ביותר. בסופו של דבר, כמה שזה נשמע נורא הכל מסתכם כאן במספרים. לכולם ברור (ומשפחת שליט עצמה אמרה זאת) שלא נשחרר את גלעד עבור כל מחיר. הצדדים מפולגים לגבי המחיר שהם מוכנים לשלם. ידוע לנו כי מתוך מאות מחבלים ששוחררו, מרביתם חזרו לעסוק בטרור. תמונותיהם של הישראלים שנרצחו עדיין מביטות בנו, מזהירות אותנו מהעתיד להתרחש, בוודאות סטטיסטית גבוהה מאוד. לי קשה להביט בעיניים של משפחת שליט, אבל גם בעיניהם של מאות המשפחות ואלפי הקרובים של אלו שנרצחו על ידי מחבלים ששוחררו בעבר, או בעיניים של הילדים והמשפחה שלי, שכל עסקה שכזו תסכן את ביטחונם.
הנקודה היא שגם אם איננו מסכימים לעסקה, לאף אחד מאיתנו אין את הזכות המוסרית לצאת נגד הצעדה, שמבטאת זעקה אנושית אמיתית של משפחה אצילת נפש שאיבדה את הדבר הכי חשוב לה ורק כמהה להשיבו. ובינתיים, כשאנחנו חוגגים עוד מונדיאל ונזכרים בפעם הקודמת, יושב חייל יקר בשבי החמאס כבר מונדיאל שני ברציפות. נקווה שיחזור הרבה הרבה לפני הפעם הבאה.