לקראת הפגישה בין ראש הממשלה לנשיא ארה"ב התראיין אבו מאזן לתקשורת הישראלית. אומרים שהאמריקנים ייעצו למחמוד עבאס לדבר ישירות אל הציבור הישראלי. אנחנו צריכים להודות להם על כך, שכן אם עוד היו למישהו אשליות לגבי ההנהגה הפלשתינית ה"מתונה" ומטרותיה, השיחה עם העיתונאים הישראלים נטלה קורה מבין עיניו. מילותיו של "הראיס" היו גדושות בתוכן שניתן להסיק ממנו לאן פניו מועדות באמת. שיטותיו הטקטיות ויחצנותו של אבו מאזן שונות מאלה של יאסר ערפאת, אך מטרותיו לא: כצעד ראשון הוא רוצה להקים מדינה פלסטינית בכל שטחי הגדה המערבית, עזה ומזרח ירושלים, תוך כדי סילוק כל נוכחות ישראלית שם ("שלא יישאר אף ישראלי על האדמה שלנו"). אך לא ברור אם זה גם הצעד האחרון בעיניו, ומכל מקום, לא שמענו ממנו הסכמה שבכך הפלסטינים יראו את סוף הסכסוך.
אשר לירושלים, אם היו אצלנו בעבר מי שטענו כי הפלסטינים יסכימו לכונן את בירתם באחת השכונות, אבו דיס למשל, עבאס הבהיר חד?משמעית: כל מזרח ירושלים היא שלנו ובה תוקם בירתנו. כדי להמתיק, כביכול, את הגלולה המרה, הוא "מסכים" ברוב טובו שהכותל המערבי יישאר בידי היהודים, ושליהודים תהיה גישה חופשית למקומות הקדושים שלהם. אשר לגבול העתידי, לא רק כל יהודה, שומרון ועזה יהיו בתחום המדינה הפלשתינית אלא גם בקעת הירדן, צפון ים המלח ואזור לטרון (במילים אחרות, גם הכביש הראשי לירושלים עלול להיסגר בפני ישראל). ומי ישמור על הביטחון? נאט"ו או יונ"יפיל. לשאלה מדוע התקשורת וספרי הלימוד הפלסטיניים ממשיכים בהסתה כלפי ישראל לא היתה לאבו מאזן תשובה, אך בנוגע לדבריו בעבר על השואה דווקא כן היה לו מה לומר: "אולי נרצחו שישה מיליון, אולי 600 אלף - אתם אומרים שישה מיליון, אתם רשאים לומר זאת". כלומר, אתם תאמרו מה שתאמרו - אבל אנחנו לא נודה בכך.
אמירות גלויות וסמויות
זו, אגב, השיטה המקובלת על ההנהגה הפלסטינית גם לגבי סוגיות אחרות. כך, לדוגמה, אתם רוצים לומר שישראל היא מדינת הלאום היהודי - ת'פאדלו, תאמרו מה שתרצו, אבל אל תצפו שגם אנחנו נאמר זאת. גם ההתייחסות שלו לגלעד שליט מקוממת; במקום להזדהות באופן ברור עם התביעה לשחרורו של החייל החטוף, הוא משווה בינו לבין הרוצחים והטרוריסטים שיושבים בבתי כלא ישראליים.
אמירות גלויות וסמויות נוספות מסוג זה פזורות לאורך כל המונולוג של אבו מאזן, אך חשובות יותר הן המגמות האסטרטגיות שמשתקפות מדבריו. לכאורה, הפלסטינים ויתרו על הצבת תנאים מוקדמים לשיחות הקירבה המתנהלות כעת, אך לא לגבי השיחות הישירות שישראל והאמריקנים דורשים שתבואנה אחריהן. אבו מאזן אומר זאת מפורשות: רק כאשר ישראל תיענה לדרישות הפלשתיניות בעניין הגבולות והביטחון, תהיה הרשות הפלשתינית מוכנה למו"מ ישיר.
עוד הוא טוען כי היתה קיימת מידה רבה של הסכמה עם ממשלת אהוד אולמרט לגבי סוגיות כמו הגבולות, ירושלים ואפילו הפליטים. הוא דורש שממשלת ישראל הנוכחית תאמץ את המתווה הנ"ל, אך נמנע, משום מה, מלהסביר מדוע הוא עצמו לא השיב על ההצעות מרחיקות הלכת שקיבל בזמנו מאולמרט ומלבני.
ב"שיחות הקירבה" הנוכחיות יש לאבו מאזן מטרה אחת ויחידה: שהן תיכשלנה וישראל תוצג כאשמה, וזאת כדי שוושינגטון תעלה הצעות משלה, הצעות שהוא מניח שתהיינה חופפות יותר את העמדות הפלשתיניות. זה הכיוון של האסטרטגיה הפלסטינית העכשווית ואין זה מקרה, למשל, שבשיחתו עם העיתונאים הישראלים כיוון דבריו לדעת הקהל האמריקנית לא פחות מאשר לזו שבישראל (כולל המחמאות לנבחרת הכדורגל האמריקנית).
זו המטרה האמיתית של ה"קמפיין" המתוקשר של אבו מאזן, בנוסף, כמובן, למגמה הקבועה של הפלסטינים עוד מימי "אוסלו" לגרום לפילוגים ולפיצולים בחברה הישראלית. נראה, אפוא, שעדיין אין לנו פרטנר אמיתי לשלום - וחבל.