מונדיאל - גרמניה ועוד 31

אף ששלב רבע הגמר סיפק שפע של דרמה ושל כדורגל קבוצתי מושלם מתוצרת גרמניה, ואף שמשחקי חצי הגמר ומשחק הגמר עשויים אף הם להלהיב, קשה להניח שפוטנציאל האיכות והמתח הטמון בהם יצליח למחוק לחלוטין את רישומם המצטבר של המשחקים שנערכו עד כה, והתאפיינו ברובם באפרוריות משמימה.

בניגוד למונדיאלים לא מעטים בעבר, שבמהלכם פרצו כוכבים חדשים לתודעה הציבורית, או שכוכבי העל של זמנם מיצו בהם את מלוא יכולתם וכישרונם, המונדיאל הנוכחי מתאפיין עד כה דווקא באוזלת רגלם של מגה כוכבים לא מעטים. זאת, בניגוד בולט לאשפי הכדור מן העבר כמו פרנץ פושקש - מנהיגה של "נבחרת הפלא" ההונגרית. פושקש לא רק הציג יכולת שיא בכל שלבי המונדיאל של 1954, אלא גם התעקש, חרף פציעתו, להיכלל בהרכב במשחק הגמר נגד מערב גרמניה. גם במשחק בלתי נשכח זה הפגין פושקש את שלל כישוריו הווירטואוזיים, ואף הבקיע את השער הראשון במשחק (עם זאת, כרגיל, בסוף גרמניה ניצחה 3:2).

ארבע שנים מאוחר יותר הפך המונדיאל בשבדיה לאדן הזינוק עבור נער בן 17 בשם פלה, ובה בעת פרץ שחקן נוסף אל תוך היכל התהילה הספורטיבי: ז'וסט פונטיין הצרפתי, שהבקיע במשחקי שבדיה את המספר הבלתי נתפס של 13 שערים. בעשורים הבאים היו אלה יוהאן קרויף, פרנץ בקנבאואר, לותר מתאוס, גורדון בנקס, דייגו ארמנדו מראדונה, אוסביו דה סילבה פריירה וחבורת המופלאים שהתקבצה סביב המלך פלה. כולם יחד הפכו את משחקי המונדיאל לחוויה בלתי נשכחת.

והפעם? האם ניתן לזהות בין 32 הנבחרות שחקן שכוכבו הפציע בטורניר ושהפך באחת מאלמוני למושא הערצה כללי? ובאשר לשחקנים הבולטים והמוכרים, האם ניתן להצביע ולו על שחקן אחד (למעט, אולי, דויד וייה), שהוכיח בדרום אפריקה יכולת שיא לכל אורך הטורניר? ובכלל, האם ייתכן שהידיעות על מותה של הלאומיות בעידן של גלובליזציה מקיפה ומואצת לא היו מוקדמות מדי, ושהזיקה לדגל ולהמנון (שחלק משחקני צרפת כלל לא הכירו את מילותיו) איבדה את משמעותה כגורם מלכד ומדרבן עבור חלק מן הנבחרות? מכל מקום, התוצאה מייגעת ועגמומית למדי. למרות הנסיבות המקלות (עונה אירופית ארוכה מדי, פציעות ומאמצים כושלים), התקבל הרושם שעבור חלק מכוכבי העל נתפס המונדיאל הנוכחי כתעתיק של משחקי גביע דיוויס, שבשנים האחרונות הפכו למטרד של ממש עבור כמה מבכירי הטניסאים (המשתדלים להתחמק מהם באמתלות שונות). לחולשה זו של הכוכבים התווספה גם גישה טקטית זהירה ומבוקרת, שאותה נקט הרוב המכריע של הנבחרות. ודווקא גרמניה, למרבה האירוניה, היא חריג בולט בנוף הכללי הצחיח מבחינת הכדורגל היצירתי, החיובי והשמח ששיחקה. הדברים הגיעו לכלל אבסורד במשחק שמינית הגמר בין פרגוואי ליפן, שבו שתי הנבחרות נמנעו לחלוטין מנטילת סיכונים במהלך כל 120 דקות ההתמודדות, ומלכתחילה שמו את כל יהבן על בעיטות ההכרעה.

ואולי, אם סגנון המשחק הקבוצתי, ההתקפי והמהנה שהפגינה גרמניה ינצח ויהפוך למודל לחיקוי עבור קבוצות ונבחרות לאומיות בעתיד, וכך יאפיל על הדגם הזהיר מבית היוצר של מוריניו, בכל זאת עוד ייצא מתוק מעז.