עברנו את פרעה, נעבור גם את אובמה

לא צריך מד חום כדי לדעת שזו פעם ראשונה בהיסטוריה, שיחסי ישראל-ארה"ב הגיעו לרמות הטמפרטורה שבהן מתקיים המונדיאל. משב הרוח הצונן שנושב מהבית הלבן לעבר ישראל מאז שאובמה עלה לשלטון, מצליח לערער את תחושת הבטחון הבסיסית בברית האסטרטגית בין ארה"ב לישראל. כולם מרגישים בזה ואף אחד לא נשאר אדיש: הפלסטינים, מדינות ערב, טורקיה, השמאל בישראל וממשלת נתניהו.

הפלסטינים מנסים לתקוע טריז ביחסי ישראל ארה"ב על ידי הצבת דרישות בלתי אפשריות לשחרור גלעד שליט, מתוך ידיעה שממשלת נתניהו תקלע לקונפליקט בין הלחץ הפנימי לשחרור שליט לבין הלחץ האמריקאי שלא להיענות לדרישות החמאס.

מדינות ערב חשות שארה"ב מפנה לישראל עורף ומגבירות את ההתלהמות המילולית והנסיונות להשיג מפנה אסטרטגי בסוגיית הנשק הגרעיני ו/או הפיקוח עליו.

טורקיה מזהה את החולשה הישראלית והופכת לחוד החנית במאבק להקלה בסגר על הפלסטינים בעזה. שיאו של הלחץ היה בפרשת המשט והחזרת השגריר הטורקי לאנקרה ובשלל סנקציות שהטורקים הטילו על ישראל בתחום האווירי והצבאי.

השמאל בישראל, כדרכו בקודש, מזמין לחץ נוסף על ישראל לאחר שאובמה בנה לעצמו בדבקות דימוי של נשיא קשוח שאינו מוכן לקבל מישראל את המילה "לא". כנראה מתוך פנטזיית אונס כמוסה, מזמין השמאל את אובמה ללחוץ על ישראל עוד ועוד בסוגיית ההתיישבות ביש"ע ובירושלים ולכפות עליה הר כגיגית בכוח הלחץ האמריקאי.

האמת היא שהלחץ שאובמה מפעיל על ישראל עושה טוב לכל כך הרבה גורמים – שלכאורה, כדאי לאובמה להגביר אותו ואולי אף להביא את מערכת היחסים לקרע. אבל זה רק לכאורה. האמנם אובמה מוביל שינוי אסטרטגי כולל במדיניות ארה"ב כלפי ישראל, או שמא הוא נותן ביטוי לעמדה העויינת הפרטית שלו, שדינה לחלוף יחד עם ממשלו?

קודם כל אפשר לומר בודאות שאובמה מנסה להביא לשינוי או מפנה ביחסי ארה"ב-ישראל ברמה האידיאולוגית והמעשית כאחת. זה בא לידי ביטוי במיקום הרגליים ושפת הגוף שלו בשעה ששוחח בטלפון עם ראש הממשלה נתניהו, אבל הרבה יותר בנאומו בקהיר שבו הסביר כי זכות הקיום של ישראל מושתתת על שני יסודות: העובדות שהיהודים יצרו בשטח והשואה. כשבריטניה קיבלה את תוכנית בלפור לפני כ- 100 שנים, היא התחייבה להקים בית לאומי ליהודים על יסוד שמירת האמונים של העם היהודי לארצו במשך אלפיים שנות גלות וזכותו הטבעית להגדרה עצמית בארצו. התבטאותו של אובמה היא אמירה מסוכנת ששוללת את הקשר של העם היהודי לארץ ישראל לאורך ההיסטוריה ומאיינת אותו.

אובמה איננו ידיד. האווירה והאמוציות שנספגו בו מדי שבוע, בכנסיות של כמרים אנטישמיים שונאי ישראל, עשו את שלהם. עובדה. הוא לא היסס בנאומו בקהיר לעשות גזרה שווה בין סבלות היהודים בשואה לבין הסבל של הפלסטינים, שאיבדו את בתיהם במהלך מלחמת השחרור. הוא לא טרח להזכיר שזה קרה בשל היענותם לבקשת מדינות ערב להתפנות מהשטח כדי לאפשר להן לחסל את היהודים ללא הפרעה. דווקא המשפט הזה מעיד יותר מכל על נסיונו של אובמה לשאת חן בעיני הערבים על חשבון ישראל.

אין ספק שאובמה עויין את ישראל, אבל מכאן ועד לניתוק הברית האסטרטגית בין המדינות הדרך רחוקה מאוד. זה לא שאובמה לא רוצה. זה לא שהוא לא חותר לכך. זה שאובמה לא יכול. לא רק משום שארה"ב היא פגועת טרור איסלמי המזוהה עם אוייבי ישראל. לא רק בגלל האהדה הטבעית של עשרות מיליוני נוצרים אוונגליסטיים לישראל. לא רק משום שהוא צריך את הקול היהודי ובעיקר את הממון היהודי על מנת להבחר פעם נוספת. לא רק בגלל שגם התשתית המסורתית של המפלגה הדמוקרטית שומרת אמונים לישראל, אלא בעיקר משום שהברית האסטרטגית בין ארה"ב לבין ישראל משרתת את האינטרסים של שני הצדדים. אובמה אינו יכול להתנתק מישראל ולהגיע לקרע מוחלט איתה, משום שהוא אינו יכול לחבל באינטרסים של המדינה בראשה הוא עומד.

כמי שחיים כל הזמן בחשש מאובדן הסיוע האמריקאי, התרגלנו לחשוב שאנחנו העכבר וארה"ב היא האריה, שעושה לנו טובה כשהוא מעניק לנו מחסדיו. בפועל, לא פחות משהעגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להניק. ארה"ב אינה מעניקה לנו סיוע ואינה נמצאת איתנו בברית אסטרטגית בגלל העיניים היפות של נתניהו או כל ראש ממשלה אחר שקדם לו. הקשר בין המדינות משרת את ארה"ב, בדיוק כפי שהוא משרת את ישראל, אחרת הוא לא היה קיים.

דווקא עכשיו כשאירועי המשט, העמידו את ישראל במצב של חולשה, נאלץ אובמה להתעשת ולהפגין יחס בוטה כלפי טורקיה. חולשה ישראלית במזרח התיכון עלולה להשפיע על האינטרסים הכוללים של ארה"ב באזור: לחזק את האיסלם הפונדמנטליסטי ואירן בראשו, להדק את הקשר בין אירן לטורקיה, להחליש מדינות מתונות יחסית כמו סעודיה ומצרים ולהעיב על יחסי טורקיה וברית נאט"ו. זו הסיבה לכך שכפי ששרדנו את פרעה ועברנו את מימשל קרטר, ניצלח גם את ממשל אובמה. יש לנו מזל אחד: אפשר להגיד על אובמה הרבה דברים. טיפש הוא לא.