אין מדינה בעולם שמוכנה לשחרר 1,000 רוצחים ועוזריהם תמורת חייל חטוף אחד. ואין מדינה אשר כורעת ברך ומפצירה בארגון טרור להסכים לתנאים אלה, והוא בעזות מצחו מסרב. ובוודאי אין אומה שתובעת מממשלתה להיכנע לכל תביעות האויב עד כי העומד בראשה נאלץ לחשוף בעיצומם של המגעים העדינים את רמת המחויבות שלו להשלים את העסקה. אך גורל זה נפל בחלקו של בנימין נתניהו, שביסודו של דבר קיבל את המסד לעסקה העתידית מקודמו אהוד אולמרט.
נכון ששלושה משגים רשומים על שמן של שתי הממשלות: שלא עלה בידי משרד החוץ לגייס אפילו ארגון אחד של רופאים וצדקנים בלי גבולות, שיפעילו לחץ כבד על חמאס ואירן כדי לאפשר לנציג הצלב האדום לפגוש בשליט. ולא השיגו מידע מודיעיני שיכול היה להוביל לחילוץ שליט. או לפחות לשורה של מבצעים צבאיים הנקראים "מנופי לחץ" כדי לדחוק בהנייה ובמשעל לשחרר את החייל. ולא גילו כושר עמידה בלחצים שכבר ניאותו להפעיל על חמאס, כמו הסגר על עזה.
לחזור לקו ההתחלה
נתניהו התחייב לשחרר אלף מחבלים תמורת שליט, ולא מובן כיצד במציאות הזויה כזאת לא נמצאה אפילו ממשלה הגונה אחת שתתייצב במלוא שיעור קומתה לצד ישראל. אך גמישותו נותנת יסוד לתקווה כי אפשר עדיין להפוך את הקערה על פיה. במקום לריב מבית צריך להסביר בחוץ.
הלחץ הציבורי על הממשלה להשלים עם תנאי חמאס - החלטה שמשמעותה הרת האסון - ניזון מתחושה קשה של חוסר תועלת והיעדר תקווה, ואובדן מוחלט של הביטחון העצמי כי בידי ישראל להשפיע במידה רבה על גורל עסקת השחרור. מי שיוצא מתוך הנחה דטרמיניסטית כי בלי כניעה נחרץ גורלו של גלעד שליט למוות, אינו יכול לנהל את ההתדיינות עם הקשוחים בעזה ובדמשק. הוא בנחיתות, הוא רואה בכל הצעה מטעם חמאס הזדמנות אחרונה ומגיב בהסכמה נוירוטית.
חלפו ארבע שנים מיותרות ועל ישראל לחזור אל קו ההתחלה. אם אינה מאמינה בכוחה, עליה להסתפק בשתי החלטות: להסכים רק לוויתורים שהציע המתווך הגרמני כפי שהציגם אתמול נתניהו, ולהבהיר כי זו הפעם האחרונה. בעתיד לא יהיו עוד עסקאות כאלה, ולא תאושר התנהלות כזאת.