השופט ביזה את בית המשפט

גם בחברה שוויונית ודמוקרטית יש לעיתים המורמים מעם. פגיעה בשופטים או בבית המשפט, זו קריאת תיגר על סדרי החברה. לכן אני מוצא את עצמי מסכים לחלוטין, עם דבריו הנוקבים של כבוד השופט פיינברג:"הנאשם השליך את נעלו לא רק על הנשיאה, אלא על בית משפט העליון ועל שלטון החוק". אך דווקא בגלל זה אני מזועזע מגזר הדין הדורסני של השופט.

החברה בישראל חשופה יום יום, שעה שעה, למעשים נפשעים מסוגים שונים. התעללויות, אונס, פדופיליה, גניבות. אך כשאלו נתפסים ומגיעים לבית המשפט, הם זוכים שם ליחס סלחני ולעיתים מגוחך. בית המשפט עושה כל מאמץ למצוא חלופות לעונש המאסר. שליחת אדם למאסר, לעולם לא נעשית על רקע של נקמה או למען יראו וייראו. כדי להמחיש עד כמה בית המשפט הוא סלחני, אביא בפניכם מקרים אחדים מיני רבים, המלמדים על אופן התנהלותו של בית המשפט, באירועים פליליים.

בערעור פלילי 8272/05, קיבל בית המשפט העליון את ערעורה של נאשמת שהצטיידה בכבל חשמלי, נייר דבק, מספריים ומגבת, תקפה את הקורבן, חטפה אותה, קשרה אותה, היכתה בה באגרופים, וגזרה לה את השערות, ובמקום עונש מאסר שהושת עליה, קבעו השופטים שהיא תישלח לעבודות שרות.

בערעור פלילי 1080/10, אישר בית המשפט העליון פסק דין של המחוזי, שקבע שתים עשרה חודשי מאסר בפועל, לנאשם שדקר את הקורבן והמשיך לרדוף אחריו ולדקור אותו, תוך שהוא שותת דם. בית המשפט קבע שחייבים לאזן שם בין השיקולים לחומרה עם הנסיבות האישיות ושיקום הנאשם.

ואם לא די בזאת הגדילה לעשות הנשיאה בייניש, בערעור פלילי 7211/04. ערעור זה עסק בגזר דינם של פורעים ממזרח ירושלים, שהציתו צמיגים ועגלות אשפה, יידו אבנים, בקבוקי זכוכית לעבר שוטרים וכלי רכב, כאשר מתוצאה מיידוי האבנים נפצע שוטר. למרות כל זאת, הסתפקה נשיאת בית המשפט העליון בהטלת עונשים, של עבודות שירות לתועלת הציבור למרבית הנאשמים, ושליחתם של שנים מהם לחודשיים מאסר בלבד. שימו לב, דקירות ופציעת שוטרים, חטיפה והתעללות פיזית, לא מביאים את המשפט לגזור את העונש שנגזר על פיני כהן.

מקרים אלה ממחישים לציבור את אובדן המידתיות בגזר הדין של זורק הנעל פיני כהן. השופט פיינברג, שביקש ללמד את הציבור פרק בהלכות כבוד בית המשפט, החמיץ את מטרתו באופן בוטה. קשה לקבל ענישה כל כך כבדה, רק משום שמדובר בפגיעה בשופטת בית המשפט העליון. אני חושב שהנימוקים לעונש היו צריכים להיות חמורים כפי שהם, אך העונש היה חייב להיות מידתי.

לו השופט היה נוהג באופן הגון,הוא היה מחמיר בעונשו של נאשם זה שזרק נעל על שופטת כאות מחאה, יותר ממי ששפכה קפה על שכנתה בריב שכנים. האחרונה, לכל הדעות, לא היתה נשפטת ליותר משני חודשי עבודות שרות על תנאי. לפיני כהן במקרה זה, נכון היה לתת שני חודשי שרות לתועלת הציבור, אולי דווקא בבית המשפט, כדי שיוכל להעריך נכונה את עבודת השופטים, ופועלם להשכנת צדק. אך גזר דין של שלוש שנים הוא טירוף מערכות, המעיד לא על כבוד בית המשפט, אלא על פחדנות ודורסנות. השופט בא להרים את קרנו של בית המשפט בעיני הציבור, אך השיג מטרה הפוכה ויש להצר על כך.

קשה לי שלא להיזכר באירוע היסטורי רחוק, המספר על הקיסר הרומי אדריאנוס מהמאה ה-II לספירה, שהגיע למכרה פחם בספרד. במכרה זה רדו בעבדים שבקושי ראו אור יום. אחד מהכורים שזיהה את הקיסר, התנפל על הקיסר, והמשמר של אדריאנוס ביקש לחסל את מי שפגע בהוד רוממותו. אך הקיסר ביקש למחול לו, תוך כדי הטפת מוסר, לפיה למנהיגות יש את כוח המחילה. לא הרבה דברים כדאי ללמוד מאדריאנוס, אך אם לא לומדים ממנו את כוח המחילה, לכל הפחות היה צורך לשמור גם כאן על עיקרון המידתיות.

בימים בהם מדברים על אמון הציבור בבית המשפט, ראוי לו לבית המשפט לעשות חשבון נפש ולבחון אם אין מדובר בעוד סימפטום של שכרון כוח שאין כל רווח לצדו.