פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מפסידים במלחמה על דעת הקהל בארה"ב

      ישראל מצטלמת רע מאוד בתקופה האחרונה ומפסידה קרב אחר קרב במלחמת ההסברה. ד"ר מתיו סילבר חושב שארה"ב תחגוג איתנו את יום העצמאות, אבל לאזרחים שם נגמרת הסבלנות

      אזרחים רבים בארצות הברית רואים בישראל דוגמא למדינה המנוהלת על ידי מנהיגים חסרי רגישות, כמו אלו שמנהלים את חברת בריטיש פטרוליום, BP, האחראית על שפיכת הנפט הנוראית במפרץ מקסיקו. אדישותם של מנהלי BP כלפי הסביבה נראית דומה לאדישות מנהיגי מדינת ישראל לחיי הפלסטינים התקועים בסגר בעזה.

      בעיני אמריקה, מנכ"ל בריטיש פטרוליום טוני היוורד מצטייר כבכיין בלתי נסבל, שהתלונן על שעות העבודה הנוספות שהוא נאלץ לעבוד, בזמן שהחברה שהוא עומד בראשה גרמה לאחת הפגיעות האקולוגיות הקשות שפקדו את חופי אמריקה אי-פעם. במידה דומה, אם-כי פחות חמורה, ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו נראה לאחרונה כצבוע, כשדיבר על תחושות איום שמורגשות על ידי בני עמובו בזמן שלהשקפת הצופים באמריקה חייליו הפעילו כוח באופן בלתי פרופורציונאלי בהריגת פעילים טורקים ואירופאים על ספינות המשט. אירוע המשט כונה "BP ישראלי", בהסתמך על ראשי תיבות באנגלית ל-"זיהום ביבי" על ידי אחד הסטודנטים, בקורס שלימדתי השנה כמרצה אורח בקמפוס במדינת אוהיו.

      דימוי ברגע

      האנלוגיה מרגיזה, אני יודע. מבחינתי, לא היה שימוש בלתי פרופורציונלי של כוח מצידם של חיילי השייטת בספינה ההיא. יתירה מזאת, קשה לכל ישראלי, מהימין והשמאל, להשלים עם דיווחי תקשורת בצפון אמריקה או באירופה, שבצורות גסות או מתוחכמות מטייחים את התנהלותו וכוונותיו של משטר החמאס בעזה, שהן מקור הסיטואציה הקשה שנוצרה בפרשת המשט. אבל מה שרואים שם אינו מה שרואים כאן. כשם שהאזרח התמים בארצות הברית צופה בשפיכת נפט שמתפשטת והורגת את ציפורי ודגי מפרץ מקסיקו, ולכן אינו אוהב את BP, כך גם הוא רואה את החיילים הישראלים נוחתים על הספינות והורגים את נוסעיהן, המוגדרים כפעילי שלום, ולכן אינו אוהב את נתניהו.

      באופק היחסים בין אמריקה וישראל, קשה לזהות כעת איזהו משבר רציני. בחצי השני שנותר בקדנציה של הנשיא אובמה, סדר היום של הממשל יוקדש לתיקוני המערכת הפיננסית, במדיניות חוץ אפגניסטן וסוגיות אחרות ימקדו את מאמציהם של אובמה ומזכירת המדינה קלינטון, וספק אם ירצו להתפנות לחור השחור הנקרא הסכסוך הישראלי-הערבי. בקשת הפוליטית שלנו, אנשי המרכז והשמאל נוטים להגזים בהתנבאויות על משברים מתקרבים במערכת היחסים בין שתי המדינות, ארה"ב וישראל. מה לעשות: למערכת זו יש יסודות מוצקים.

      המלחמה על דעת הקהל

      אם אנו לא עומדים על סף משבר מול ארה"ב, הרי ניתן בכול זאת לדבר על סוגיות בלתי פתורות ואף מצוקות ממושכות במערכת, ויום העצמאות האמריקאי, הרביעי ליולי מזכיר אחת מהן.
      כבר כמעט 30 שנה, שלא תמיד באשמתנו, הסכסוך הישראלי-הערבי לא מצטלם טוב, מבחינה ישראלית. לפני מלחמת לבנון הראשונה, רוב הצילומים שהועלו במסגרת הסכסוך החמיאו את ישראל, ואולי הדימוי המרגש ביותר נראה דווקא ביום העצמאות המיוחד שנחגג ב- 4.7.1976, לרגל יובל ה- 200 להקמת ארה"ב. באותו יום אירע מבצע אנטבה, והדימוי של גבורה ישראלית בחילוץ חטופים בשדה תעופה אפריקני הסיח את צומת לבו של הציבור האמריקני מזכר מסיבת התה בנמל בוסטון במאה ה- 18, וחיזק את התחושה לפיה סיפורה של מדינת ישראל עשוי מאותם היסודות של תעוזה וחופש, שעליהם הושתתו המשטר האמריקני הדמוקרטי.

      ברבע המאה האחרון המצלמה הפכה למשרת את המערך הפלסטיני. אמצעי ההסברה שלנו היום חדים וטובים מאוד, וביבי כמובן יודע לדבר בכלי תקשורת הזרים, ואיש ראוי כמיכאל אורן מונה על ידו לתפקיד השגריר בוושינגטון. אך אין במערך הסברתי כזה סיכוי, מול צילומים קשים של הריגת "פעילי שלום" טורקים או אירופאים, שמתמסרים בערוצי טלוויזיה, ואתרי אינטרנט במיידיות.

      קלזואוביץ עדיין רלבנטי

      אם יש מקום לביקורת עצמית, הרי שהיא קשורה להתעקשות הישראלית לא להבין את עידן האינטרנט. מצידי, שישלחו את אנשי ועדת החקירה לפרשת המשט לחקור מדוע עברו כמה שעות עד שהפיצו ב-"יוטוב" סרטונים על התקפת חיילי השייטת בספינה. כי בתקופתנו הפתגם של קלאוזוביץ מתעדכן: אם במאה ה- 19 מלחמה נראתה כהמשך הפוליטיקה באמצעים אחרים, הרי במאה ה- 21 הפצת מידע ווירטואלית היא מלחמה באמצעים אחרים ומהירים.