האיש החזק בממשלה הוא די חלש

כבר די ברור כיצד יסתיים המשבר הקואליציוני הנוכחי בין נתניהו לליברמן. השניים ייפגשו, נתניהו מן הסתם יתנצל, ליברמן כנראה יתרצה, לא לפני שירשום לעצמו הערה בצד שזו לא פעם ראשונה שדורכים עליו בקואליציה, וקדימה לפוטנציאל של המשבר הבא לקראת סוף ספטמבר, עם תום מועד ההקפאה.

הפרשה שנחשפה אתמול בדבר הסתרת פגישת השר בנימין בן אליעזר עם שר החוץ הטורקי משר החוץ אביגדור ליברמן, היא לא ההתנהלות הבעייתית הראשונה של ראש הממשלה בנימין נתניהו, אבל היא אחת החמורות שבהן. שר הולך להיפגש עם שר חוץ של מדינה זרה, ועוד מדינה בעלת יחסים מעורערים עם ישראל, ושר החוץ לא יודע עליה.

התירוץ של "סיבה טכנית", לא מוסיף כבוד לנתניהו. הסתרת פגישה חשובה כזאת מעיניו של שר החוץ, כאשר כל העולם יודע ממנה, לא יכולה להיות תקלה טכנית. זה נשמע כמו תירוץ ילדותי ולא משכנע. אם מדובר באמת בתקלה טכנית, הצרה גדולה לא פחות. קצת מדאיג להיווכח שסיבה טכנית מונעת מראש הממשלה להשיג את שר החוץ שבמקרה הוא גם סגנו וגם חבר בפורום השביעייה.

הבעייתיות של עקיפת ליברמן היא לא רק בעצם העובדה שכוחו נפגע. זו הבעיה הפחות חשובה. ראש הממשלה צריך היה לחשוב איך הפרשה תצייר את משרד החוץ בעולם. הלא באיזשהו שלב השניים יעזבו את תפקידיהם, דבר שבמדינה כשלנו קורה לעיתים תכופות, אבל משרד החוץ יוותר על מקומו. והוא צריך להיראות בעולם כמשרד עם יכולות ועצמאות דיפלומטית. פרשות כדוגמת הפגישה אתמול פוגעות בתדמית המשרד לטווח ארוך.

אבל הבעיה היא לא רק אצל נתניהו. כמו תמיד ביחסים שכאלו הבעיה היא גם הצד החלש. לכאורה ליברמן הוא איש חזק: הוא מביע עמדות נחרצות, מקים עליו מתנגדים ואיש צבעוני מאוד. אלא שלמעשה, זו לא פעם ראשונה שהקואליציה והממשלה מזלזלות בכוחו הרב של ליברמן – 15 מנדטים - ומתייחסות אליו כאל מובן מאליו. יתכן שאחת הסיבות לכך היא דרך התנהלותו. ליברמן מסרב לאיים על יציבות הממשלה. בכל פעם ובכל סוגיה בעייתית, ליברמן ממהר להודיע כי לא יפרוש מהממשלה כדי לא לתת ליריבים את מבוקשם.

כדי להבין את הדברים בצורה טובה יותר, צריך לבחון היכן עומדות ההתחייבויות שניתנו לליברמן לפני 15 חודשים, במסגרת ההסכם הקואליציוני בין הליכוד לישראל ביתנו. אחת הסוגיות המרכזיות עסקה בכך שבתוך 15 חודשים מהקמת הממשלה ועדה לפתרון מנועי חיתון תגיש את המלצותיה לממשלה. אתמול, בתזמון מדהים למשבר הנוכחי, המועד חלף. המלצות אין, וגם לא ידוע מתי יהיו. כמובן שהדבר מעכב את החקיקה של השלב השני והחשוב יותר של ברית הזוגיות.

הסוגיה הבאה על פרק - נושא הגיור. לקראת סוף מושב החורף של הכנסת, באמצע מרץ, ועדת החוקה בראשות ח"כ דוד רותם, איש ישראל ביתנו, דנה בחוק הגיור. החוק אמור היה לעבור, אך בלחץ יהדות התורה, הקטנה בהרבה מישראל ביתנו, הוא לא עבר. ליברמן אפילו נקב במועד לסיום החקיקה – עד סוף מושב החורף. הוא אף הציב אולטימטום של 24 שעות לסיעות החרדיות להביע את הסכמתן לפשרה שהושגה בזמנו עם הרב עמאר. כעת אנחנו לקראת תום מושב הקיץ, וכלום לא זז בעניין. מיותר לציין שהחרדים לא ממש התרגשו מהאולטימטום.

נכון, לישראל ביתנו יש גם הצלחות: היא הצליחה לבטל את הוויזות לאוקראינה, העבירה הצעות חוק וביניהן גם חוק הנכבה המרוכך והשלב הראשון של ברית הזוגיות. הקואליציה גם עמדה בהבטחתה לתחילת בניית חדר המיון בבית החולים ברזילי באשקלון, לא לפני סנסציות נוספות, אולם מדובר בקומץ הישגים שאינו מרשים במיוחד לנוכח כוחו הרב של ליברמן – 15 מנדטים.

צריך להבין שליברמן הביא איתו לממשלה נדוניה חשובה. אלו לא רק 15 ידיים על הנייר. אלו 15 חיילים נאמנים יותר מחלק מהמרכיבות האחרות של הקואליציה, אך משום מה נראה שהכוחות החזקים בממשלה הם אחרים: בסוגיה המדינית – ברק שהביא איתו מספר אצבעות ספורות לקואליציה, בסוגיה הדתית – בעיקר החרדים ששתי המפלגות, יהדות התורה וש"ס ביחד דומות לכוחו של ליברמן.

נכון לעכשיו, דרכו הדיפלומטית של ליברמן לא מביאה תוצאות משמעותיות. הוא נאלץ להתקפל פעם אחר פעם מעמדותיו ולתמוך ברצונות של הצמד נתניהו-ברק בסוגיה המדינית, ולא להוביל את דרכו בסוגיות של דת ומדינה.

המשבר הנוכחי הוא עוד מבחן של ליברמן: הוא יכול לסלוח לנתניהו. הוא יכול גם להשתמש במשבר כדרך להשיג את הדברים שגם כך הובטחו לו, כמו בנושא סיום החקיקה של ברית הזוגיות, של חוק הגיור ושל ההטבות ליוצאי צבא, גם אם תהיה התנגדות קשוחה של החרדים.

בנושא המדיני, נהוג לומר שתום מועד ההקפאה יהיה מבחן של נתניהו ושל ברק, כל אחד בסביבתו, כאשר אנשי העבודה מצפים מברק לפריצת דרך מדינית ולהמשך הקפאת הבנייה בהתנחלויות. נראה שנכון לומר שהמועד הזה יהיה מבחן גם למנהיגות של ליברמן – האם הוא יכריח את הממשלה ללכת בדרך מדינית הקרובה אליו, או ששוב הוא יתקפל לנוכח דרישותיו של ברק.