פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מתנדבים להסביר

      תור הזהב של המתנדבים הזרים בקיבוצים אמנם חלף, אבל יש מי שממשיך במסורת. 40 מתנדבים שנמצאים בארץ לקחו חופש מהעבודה בשדות ובמטבח, ונפגשו לסמינר ראשון מסוגו. במשרד החוץ, שאירגן את הסמינר, מקווים לגייס את הצעירים והצעירות לטובת ההסברה הישראלית

      באמצע ריקוד הורה סוחף, מגדלנה, בת 21 מגרמניה, פורשת הצידה ומחייכת חיוך גדול. היא מנגבת את הזיעה, ומסתכלת בהנאה על דבוקת הצעירים והצעירות המשולהבים. "אמרו לי שיש בישראל מלחמה. את משוגעת, זה נורא מסוכן, אל תיסעי לשם. מראים בטלוויזיה בגרמניה כל הזמן את עזה, פטרולים של הצבא. אפשר לחשוב משם שכל רגע נופלות פה פצצות. אז אני כאן, רוקדת עם 40 מתנדבים אחרים בקיבוצים, אוכלת חומוס ועושה אחלה חיים. רגע, רגע, איפה בדיוק המלחמה?", היא שואלת ממש ברצינות.

      ברוכים הבאים לסמינר העברי הראשון למתנדבים ולמתנדבות מכל העולם, שהגיעו בחודשים האחרונים לעשרות קיבוצים ברחבי הארץ. הסמינר, שנערך בסוף השבוע שעבר בגבעת חביבה, אורגן על ידי משרד החוץ והתנועה הקיבוצית, שהבינו שכדי לחזק את ההסברה החיובית על ישראל בעולם אפשר להשתמש באזרחים הזרים שכבר נמצאים כאן. אז הם לקחו את אמילי וניקולאס, ליז, מגדלנה, סטאן ועוד עשרות מחבריהם המתנדבים בקיבוצים, שלפו אותם מהמכבסה, מחדר האוכל, הנוי והפרדס, ויתרו להם בסוף שבוע אחד על הכלים, החליבה והקטיף הסיזיפי, והסבירו להם במנות מרוכזות שבכלל לא כל כך רע כאן. שיש פה חיים ולא רק פצצות, שאף אחד לא רוצה מלחמות ושאת החומוס הכי טוב בעולם אפשר למצוא בארץ הקודש. איש משרד החוץ יגיד מאוחר יותר שכל אחד ואחת מהם הם בעצם "מכפילי הסברה" ומהווים עזרה נדירה לאנשי הדיפלומטיה שלנו בחו"ל. ברור לו שהם יהפכו לשגרירים של רצון טוב הכי מוצלחים שיש לישראל ברגע שיחזרו למולדתם. היוזמה הזו נראית כל כך פשוטה וברוכה עד שכמעט מכאיב לשאול למה זה קורה בפעם הראשונה רק עכשיו ומתי יחזרו על זה שוב.

      ניקולאס תיאודורידיס, אוסטרלי בן 31, מסתובב בדשא של גבעת חביבה, ונראה עייף למדי. הוא מספר שהוא מתנדב בקיבוץ ניר עוז שבעוטף עזה כבר כמה חודשים, עובד מבוקר עד ערב בנוי של הקיבוץ, והיה לו מאוד חשוב להגיע לסמינר. המשפחה שלו בכלל מיוון, הוא לא יהודי, ואם שמע משהו שם על ישראל זה כמעט תמיד היה משהו רע. "הרגשתי מאוד ריק עם עצמי וחיפשתי כיוון אחר. החלטתי לבוא לקיבוץ, ופשוט התאהבתי בארץ הזו. אני מת על איציק קלה, מאיה בוסקילה, על תימנים, מרוקאים, אשכנזים, הכל. גם על חלבה. אני קרוב לגבול, חי כמו מלך, עובד ולא מפחד, ומפריע לי שתמיד חושבים שרק נלחמים פה. לא באתי הנה לשתות, אני לא מחפש רק סקס טוב, באתי להכיר אנשים, ועכשיו אני רוצה לצאת מהסמינר עם מספיק ידע שאוכל להסביר אותו במדינה שלי. האמת - אני מת להישאר ולחיות כאן", הוא מפתיע.

      ניקולאס, אולי בשל גילו או שמא בשל שהותו הארוכה יחסית בישראל, נראה כמוביל החברתי של 40 המתנדבות והמתנדבים שהגיעו לסמינר המיוחד. עשרות הצעירות והצעירים מגרמניה, מאוסטרליה, מדרום קוריאה, מאקוודור, מדנמרק, מפולין, מדרום אפריקה, ממקסיקו, מארצות הברית, מאנגליה ומארצות נוספות שמהן מגיעים מתנדבים לקיבוצים, הגיעו לשמוע וללמוד עוד סיפורים, היסטוריה ומידע נחוץ על ישראל. מידע שונה בתכלית מזה שספגו טרם בואם לכאן.

      אנה, בת 23 משבדיה, נחתה כאן רק לפני מספר שבועות. היא עובדת בחדר האוכל של קיבוץ גבע שבעמק יזרעאל. רגע לפני שהיא נכנסת להרצאה של נציג משרד החוץ היא אומרת שבשבדיה לא מדברים בחיוב על ישראל, ורואים את זה מאוד בבירור בשידורי החדשות. "אני הגעתי ממקום שיש לו בעיה לא קלה עם ישראל. כשאמרתי שאני רוצה להתנדב בקיבוץ בישראל, אמרו לי שזה לא לעניין, שמסוכן כאן וכל הסיפורים הרגילים", היא נזכרת. "אבל רק כשאתה כאן אתה מבין שדווקא בטוח פה, שיש כאן חיים נורמליים, וכל הדיווחים מאוד לא מדויקים. זה כמובן ישרת אותי כשאחזור לשבדיה. אוכל להסביר שם את מה שחוויתי, ראיתי ועשיתי, ואני חושבת שזה יכול לתרום לגישה חיובית יותר על ישראל".

      אומרים שהיה פה שמח

      במדינת ישראל יש בכל רגע נתון כ?300 מתנדבים מכל העולם ב?27 קיבוצים ברחבי הארץ. איה שגיא, מנהלת תוכנית המתנדבים מחו"ל בתנועה הקיבוצית, אומרת שפעם היה פה הרבה יותר שמח. היא מספרת שבשנות השבעים והשמונים הגיעו לישראל כ?12,000 מתנדבים בשנה. אחר כך פרצו האינתיפאדה הראשונה והשנייה, ומספר המתנדבים צנח משמעותית. רק כ?600 מהם הגיעו לארץ בשנה. בינתיים הקיבוצים עברו הפרטה, והמאבק על כל מקום עבודה הפך למלחמה. רבים מהקיבוצים שנסמכו בעבר על המתנדבים, הסתדרו עם פועלים תאילנדים או עם חברי משק שמוכנים כעת לעשות כמעט הכל כדי להתפרנס. בשנים האחרונות, על אף התעוררות מחדש של המתנדבים והמתנדבות, נאלצת שגיא להדוף לא מעט מהם בשל מחסור במקומות עבודה ולינה, וכעת יש 1,200 מתנדבים בשנה - לא מעט לעומת שנות השפל הקשות.

      חנן גודר גולדברגר הוא איש מערך ההסברה של משרד החוץ, הוא מבין כמה חשוב להשקיע במתנדבים שיהפכו ל"מכפילי הסברה". גולדברגר אומר כי "ישראל משקיעה במערך ההסברה שלה במשרד החוץ הרבה פחות מאשר בתזמורת צה"ל. במשרד בירושלים יש רק ארבעה עובדים במערך ההסברה, וזו לא בדיחה". המתנדבים והמתנדבות מקשיבים לו בשקיקה. "אנחנו ממש לא רוצים להרוג אזרחים אבל מה אתם הייתם עושים אם היו יורים עליכם מבתי ספר, בתי חולים, ועוד מקומות שכאלו. לפעמים נעשות טעויות, לפעמים מחטיאים, אנחנו גם יודעים לקחת אחריות, אבל תאמינו לי, אף אחד לא רוצה להרוג חפים מפשע. יש כאן חיים יפים, בטוחים. מה שיוצא מהשידורים בארצות שונות בעולם זה שאנחנו תמיד מחייכים כשאנחנו הורגים אזרחים. זה לא המצב. אנחנו מגיבים לאלימות וטרור כנגדנו", הוא מסביר.

      המתנדבים חדים. הם שואלים את גולדברגר שאלות קשות: כמה פלשתינים אמורים היו לשוב לכאן, לכמה מהם יש זכות שיבה? איפה היה ערפאת כל השנים? למה פעולת חיל הים נגד המשט נעשתה מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל? איש ההסברה עובד קשה. הוא מסביר שהחוק הבינלאומי קובע כי מותר לפעול נגד מי שמאיים לתקוף אותך גם מחוץ למים הטריטוריאליים.

      המתנדבים גם שאלו מדוע בית המשפט הישראלי מגביל את שירותי הביטחון בכוח שהם יכולים להפעיל נגד נחקרים. "היה מדהים לראות איך קבוצה כזו בינלאומית מביעה עמדה אחידה ולפיה זו טעות להגביל את שירותי הביטחון בישראל", הופתע גולדברגר. איילת בלומברג, אמריקנית בת 28 שמתנדבת בחולית שבעוטף עזה, אומרת שאותה גולדברגר שכנע, ושישראל לא אשמה בכל מה שקורה במזרח התיכון, שיש לסיפור גם צדדים אחרים ומאוד חשוב להראות אותם.

      חומוס בבאקה אל גרבייה

      המתנדבות והמתנדבים נראים סחוטים למדי מיום הסמינר הראשון והם פורשים לנוח בחדריהם. רק ליז, בת 23 מקנדה, ודניאל, בן 24 מאנגליה, נשארים בדשא. השניים מתנדבים עכשיו בקיבוץ קטורה שבערבה, והפכו לזוג. ליז עובדת במלונית, דניאל בחדר האוכל. הם מציינים מיד שלמרות מזג האוויר הכל כך לוהט בקיבוץ הדרומי הם מצליחים למצוא הנאה וזמן איכות יחד. "באנו לשמוע על ישראל. על המדינה הקטנה הזו שכל הזמן בכותרות, והן כמעט תמיד שליליות. רצינו להבין מה מושך אליה כל כך הרבה אש, מה יש כאן שכל הזמן מתעסקים בה", הם מספרים.

      כמה דקות מאוחר יותר מצטרפת אליהם מגדלנה מגרמניה. היא נורא רצתה ללמוד רפואה, אבל לא התקבלה, אז היא שוטטה באינטרנט ופתאום נפלה על דף שהסביר מה זה קיבוץ. "זה ממש היה במקרה. חיפשתי מה לעשות אחרי האכזבה שלי ופתאום התחלתי לקרוא על הקיבוץ. אמרתי לאמא שלי שאני נוסעת להתנדב בקיבוץ, והיא היתה המומה, אבל שמחה. היא סיפרה לי שגם היא היתה לפני המון שנים מתנדבת בקיבוץ, ואני בכלל לא ידעתי מזה. עכשיו אני כבר כאן בפעם השנייה, ואני יודעת שכשאחזור לגרמניה, אסביר להם מי זאת ישראל. שיש כאן בני אדם ולא פצצות ברחובות, עבודה נחמדה וחיים לא רעים בכלל. אגיד שם למי שרק ירצה לשמוע שאני בכלל לא משוגעת שבאתי לכאן, ואתן להם זווית ראייה אחרת וחיובית יותר על מה שנעשה כאן. אם הייתי נופלת כאן לאיזו אהבה גדולה בטח הייתי נשארת, אבל כרגע זה לא המצב ואני בוודאי אשוב לגרמניה כבר בסוף אוגוסט", היא מספרת.

      שקט מאוד בליל שישי בגבעת חביבה. כולם נסעו הביתה לסוף השבוע, אבל דווקא אז המתנדבים עושים שמח. עם מדריכה צמודה הם מתחילים ללמוד ריקודי עם עבריים, ונראה שרק בהורה הם לא מסתבכים. ההתלהבות שאוחזת בהם גדולה, אך יש לשער שזה לא הדבר הראשון שירוצו לספר בבית לאחר שישובו אליו. סטאן שבא מפולין נראה נלהב. "ההבדל בין מה שקורה כאן למה שיודעים בעולם הוא פשוט נורא. שם חושבים ש?100 אחוז מהזמן יש כאן פטרולים, צבא, סכנה נוראית. אני חושב שהפלשתינים בעזה הם קורבנות של חמאס, שהצבא הישראלי רק רוצה לשמור על השלום ומקווה שיום אחד תהיה כאן בשורה. שהגבולות יהיו פתוחים, שלא יהיו יותר חומות, לא שנאה, רק אהבה", הוא אומר בהתרגשות.

      ביום שני יצאה החבורה הגדולה לסיור בשטח. המתנדבים עצרו לאכול חומוס אמיתי בכפר באקה אל?גרבייה, סיירו בנחל עירון ושרו קצת באוטובוס. איה גם קראה להם להסתכל קצת החוצה על הנוף היפה מסביב. האווירה היתה טובה ולא מעט מהמשתתפים נאנחו על שעוד מעט צריך לחזור לסירים הענקיים של המטבח הקיבוצי.

      חנן ממשרד החוץ הקביל את הסמינר לחומה הסינית - כל אחד מהמתנדבים יעזור לו לגרור כמה לבנים וביחד הם יבנו לאט לאט גשר של הסברה בעולם. סמינר ההסברה נגמר. סוני מדרום קוריאה חוזרת למכבסה של קיבוץ רעים. כבר ארבעה חודשים היא מכבסת לחברי המשק ואומרת ששם יש את הסיפורים הכי עסיסיים. "כדאי שכולם יפנימו שבמזרח התיכון לא פשוט לחיות. אני גם באה ממקום שיש בו עוינות, גבולות, איומים. יש לי כאן חבר, אני עושה חיים ואני מתפללת שגם אצלי בבית וגם כאן יבוא השלום. שכל הגבולות ייפרצו ויהיה טוב".