הימים שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב מכונים בלוח השנה העברי ימי בין המצרים, פרק זמן שבו התרחשו אסונות קשים לעם ישראל. בימים אלה, בכל הדורות, נהגו יהודים מנהגי אבלות, מיעטו בשמחה והרבו בקינות על חורבן בתי המקדש, הראשון והשני.
אין עוד אומה, כמו האומה היהודית, שלאורך ההיסטוריה נאנקה תחת השיגעון, הטירוף והאכזריות של המין האנושי. שנאת עולם לעם עולם. ארוכים ורעים היו דברי ימיה של האומה, ולמרות כל הניסיונות לכלותם לא פסקו יהודים מלהאמין, מלקוות, מלחייך.
ימי בין המצרים מתאימים מאין כמותם לחשבון נפש לאומי. חשבון נפש חיוני הדורש הפקת לקחים מאותם אירועים היסטוריים שבעקבותיהם איבדנו את עצמאותנו וגלינו מארצנו למשך אלפי שנים.
חכמינו זיכרונם לברכה הדגישו כי בית המקדש הראשון חרב עקב עבודה זרה שפשטה בעם ישראל. היה קשה מאוד להשתחרר מעולם אלילי ולדבוק במופשט האינסופי. בית המקדש השני, אף שהיו בו תלמידי חכמים מובהקים וילדי ישראל ידעו על פה דינים סבוכים של טומאה וטהרה, חרב משום ששלטה בחברה הישראלית שנאת חינם. שנאת אחים ללא סיבה וללא פשר, סתם ממש סתם. שנאה שהגיעה עד כדי שפיכות דמים. שנאה שמקורה בחוסר סובלנות כלפי הזולת, באי קבלת האחר והשונה ובראיית האני במרכז עולמם של האחרים.
במדינת ישראל, בימים אלה ממש, מתברר כי נחש השנאה אינו מרפה. ארסו נזרק לתוך מערבולת חיינו ללא רחמים. אין לך יהודי בישראל שאינו מצוי על קו שסע ומחלוקת עם יהודי אחר. קו שסע נורא החוצה את החברה הישראלית. מדנים מיותרים מתעוררים ומזכירים נשכחות מימים עברו. חברה שיש בה עדרים רבים, ואילו האמת היחידה והפשוטה - כי בני איש אחד אנחנו - נעדרת.
החברה הישראלית הולכת ונשחקת
בתוך ים של מחלוקות שאינן לשם שמיים, הולכת ונשחקת החברה הישראלית. מחלוקות נעטפות בעטיפות אידיאולוגיות, דתיות, ערכיות ולאומיות, שאינן אלא מעטה צלופן דק ושקוף שמאחוריו מסתתרת שנאה לשמה. רבים בתוכנו מכים היום של משוגת שנאת החינם. אנשי השמאל על ימי "הסזון", החרדים על שנאתם לציונים, והציונים על התעלמותם משומרי גחלת החרדיות בימי האימה. הזכרתי רק שנאות של ימי טרום הקמת המדינה. מזלנו שאויבי ישראל ממשיכים בתרועת המלחמה שלהם. אילו היו מפסיקים אותה ומדברים על שלום, סביר להניח שמזימתם לפורר אותנו היתה מושגת ללא שפיכות דמים. הזהו גורלנו?
הקמת מדינת ישראל אמורה היתה להפסיק את מהלכה המעוות של ההיסטוריה היהודית. להפסיק את החידלון והפסיביות שאפיינו את שנות גלותנו. ביקשנו לחזור ולהיות עם חופשי בארצו, אזרחים במדינת לאום יהודית, המבינים כי עצמאות איננה דבר מובן מאליו. עצמאות דורשת הקרבה, מסירות נפש ומעל הכל - לכידות ואחווה.
במשך יותר ממאה שנות המאבק לעצמאותנו גילינו מסירות, נכונות להקרבה ותעצומות נפש אדירות, אך אל האחווה והרעות טרם הגענו. אם בימי בין המצרים האלה לא נפנים את חשיבות הסובלנות כלפי כל אדם, את ההכרה בערך הזולת ובכבודו, אם לא נלמד מהי אהבת אדם, כל אדם, ובמיוחד אהבת אחים, אין לנו שום ביטחון שמדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו מבשרת את סוף גלותנו הרוחנית, ואולי גם הפיזית.