אוהדת גרמניה: איך זה מרגיש בישראל?

להיות אוהדת נבחרת גרמניה בישראל זה לא תמיד קל, ויש לכך כמה סיבות.

ראשית, ומעל לכל, זה קשור לאיך שנהוג לראות משחקים בגרמניה: מאז גביע העולם ב?2006 כולם בגרמניה אחוזים בקדחת הכדורגל. בעת משחקים אנשים נוהגים להסתובב במכוניות המעוטרות בדגלים בצבעי שחור?אדום?זהב. אחרי כל ניצחון נשמע רעש מחריש אוזניים של צפירות, והוא מהדהד ברחובות עד לכל מקום שבו נמצאת אוזן אנושית. מכיוון שלגרמנים אין יום העצמאות, הפכו משחקי הנבחרת במונדיאל להזדמנות להביע אהבה לשחור?אדום?זהב שלנו. כך שלהיות אוהד הנבחרת נהיה דבר אופנתי בשנים האחרונות בגרמניה. אנו מדגישים את התשוקה החדשה הכרוכה בצפייה משותפת של המוני אנשים החולקים יחד אותה התרגשות, ומשלבים אותה יחד עם צרחות, צחוקים ושירה בציבור.

שמחתי לשמוע כי גם האנשים כאן, בישראל - וכשאני אומרת "אנשים" אני מתכוונת לגברים ישראלים בלבד - ציפו בכיליון עיניים לראות הקיץ את המונדיאל. הזמנתי שלוש אורחות מגרמניה, שבאו לבקר אותי בישראל, לקחת חלק בחוויית הצפייה המשותפת בכדורגל בארץ הקודש. מהר מאוד הבנו שהישראלים מעדיפים לראות כדורגל בבית, אז יצאנו לחפש מוקדי צפייה לבדנו.

ובאשר לדברים שלמדתי על חוויית המונדיאל בישראל, הנה דו"ח מקוצר:

גרמניה נגד אוסטרליה. מיקום: בר בתל אביב. תוצאה סופית: 4:0.

ארבע בנות גרמניות נרגשות בין בערך 50 בחורים ישראלים שחולקים רשמים שונים מאוד לגבי המשחק. בשעה שאחת מחברותיי פגשה אוהד נבחרת גרמניה, פגשו השתיים האחרות את שונאי הנבחרת. הם היו מבואסים מאוד מאיך שהמשחק התפתח. ההצלחה הגרמנית היתה בלתי נסבלת מבחינתם. הם יצאו מדוכאים מהמשחק וגם הסבירו: "אנחנו לא רוצים שהגרמנים ינצחו. אנחנו שונאים אותם. בגלל ההיסטוריה..." האמת היא שלגבי האוהד של גרמניה, אני עדיין לא יודעת אם הוא היה אוהד גרמניה אמיתי, או שהוא סתם רצה להתחיל עם החברה היפה שלי. אבל אני מניחה כי שונאי הנבחרת היו כנים. הרוב נראו כך. בכל זאת, בכל פעם שהובקע גול (וכן, היו הרבה כאלו במשחק הזה!) היינו היחידות שהריעו.

גרמניה נגד סרביה. מיקום: הר הזיתים בירושלים. תוצאה סופית: 1:0 לסרביה.

הפעם הייתי מוקפת ערבים ישראלים, שרובם באמת אהדו את הנבחרת הגרמנית, וקבוצה של גרמנים. צפינו במשחק רע מאוד של הנבחרת ולכן אקצר: כשהייתי בגרמניה, הניסיון שלי לימד אותי שהערבים הישראלים אוהבים אותנו, לעיתים קרובות, מהסיבות הלא נכונות. במקרה הזה, בישראל, נדמה לי שהם פשוט רצו להתחיל עם בנות גרמניות. שוב.

גרמניה נגד גאנה. מיקום: בר על חוף הים בתל אביב. תוצאה סופית: 1:0.

כשהגענו אל חוף הים לא היה אפילו צליל של כדורגל במקום, ועל רקע שידור המשחק הדי.ג'יי ניגן את מאה להיטי הקיץ האחרונים, מההתחלה לסוף וחוזר חלילה. הגרמנים שרצו על המסך נראו כחלק ממופע רע באם.טי.וי. לאנשים שהיו שם בכלל לא היה אכפת. לעומת זאת, ראיתי אותם צופים בשיגעון כשהחל המשחק של ברזיל. המשחק של גרמניה פשוט לא ריגש אף אחד. זו היתה אווירה מעייפת, שליוותה משחק מעייף. רק עשר נשמות תועות טרחו לעקוב אחרי הנעשה על המסך ולצעוק "יש" פה ושם. הרגשתי עצובה ובודדה. רק בן הזוג הישראלי הנפלא שלי ישב לידי, לובש בגאווה את חולצת גרמניה ומביע תשוקה לנבחרת. ואולי בעצם זו הדרך היחידה לגרום לאוהדי הכדורגל בישראל להעריך ולאהוב את אחת הנבחרות המגניבות והצעירות במונדיאל הזה: הם צריכים להתאהב בנערה גרמנייה.

ומה באשר למשחק הרביעי, המדהים, נגד אנגליה? כרגיל, אנחנו היינו היחידות שצרחנו את עצמנו לדעת. הרגשנו שהיתר מכבדים את גרמניה על המשחק הנפלא, אבל לא יותר. הישראלים נוהגים לומר כאן כי "כדורגל משחקים 90 דקות ובסוף הגרמנים מנצחים". אני חושדת שהם לא מתכוונים לכך במובן הנחמד של המשפט, אלא במובן המתסכל. כן, כל מה שהם זקוקים לו הוא אהבה.