פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הגיע הזמן להיפרד: מי צריך את קק"ל?

      התזזית הציונית שאחזה לאחרונה בחלק מנבחרינו מעוררת השתאות ממש. אנשים מוכנים לוותר על תפקידים כשרים וכחברי כנסת, ובלבד שיאפשרו להם לעבוד בקרן קיימת לישראל. סבי, שהקדיש לקרן את שנותיו היפות ביותר, היה בוודאי גאה בהם מאוד. מי היה מאמין?

      הבעיה היא שמדובר בארגון שהיה חשוב באמת ב?50 השנים הראשונות לקיומו, ואשר מאז הקמת המדינה מבקש להמציא לעצמו תפקידים מלאכותיים במקום לפרוש בכבוד ולהתגאות בהישגים הבלתי מבוטלים שלו. קק"ל היתה רעיון חכם מאוד של פרופ' הרמן שפירא: לאסוף כספים מן העם היהודי כדי לרכוש קרקעות בארץ ישראל וליישב עליהן יהודים. האדמות לא נרשמו על שם התורמים אלא על שם הקרן, והתרומות ניתנו על ידי הציבור הרחב ולאו דווקא על ידי בעלי ההון. בין הקמת הקרן, בקונגרס הציוני החמישי ב?1901, להקמת המדינה, הצליחה הקרן לרכוש כשבעה אחוזים מאדמת ארץ ישראל. היה זה מעין "וקף" יהודי, שנועד להבטיח אדמה ליהודים בלבד במצב שבו לא ניתן היה ליישבם על אדמות שאינן בבעלותם (בין בתקופה הטורקית ובין בתקופת המנדט הבריטי).

      עם הקמת המדינה, כאשר מלבד אחוז קטן של אדמות פרטיות הפכה המדינה, ביום אחד, לבעלת כל שאר האדמות, היתה קק"ל צריכה לקיים טקס חגיגי ולהעביר את אדמותיה לידי מדינת היהודים, שהרי מעתה לא היה צורך בבעלות פרטית כדי ליישב יהודים בישראל. אבל בדיוק כפי שהסוכנות היהודית לארץ ישראל לא היתה מוכנה להביא בחשבון שהוקמה מדינה ונשארה כפיגום לאחר השלמת הבית, כך גם קק"ל לא היתה מוכנה לוותר על קיומה המיותר. לשם כך המציאה, בין השאר, את ייבושו המוטעה של אגם החולה, ולאחר מכן עסקה במשך שנים במילויו החלקי.

      החכרת אדמות ללא יהודים

      נוצר מצב אבסורדי: הרי אילו לא היתה קרן קיימת, לא היה איש מעלה על דעתו להקים ארגון שכזה במדינת היהודים הריבונית. מדובר בארגון האוסר על החכרת אדמותיו ללא יהודים - דבר שאפשר היה להבין אותו תחת שלטון זר, ולא במצב שבו יש שלטון דמוקרטי ויש עיקרון של שוויון ויש בג"ץ. כל מה שצריך הוא להעביר את אדמות קק"ל לידי מינהל מקרקעי ישראל.

      במקום זה נותרנו עם ארגון כבד ומסורבל, המעניק תפקידים ומשכורות, ויש בו יושב ראש ויושב ראש משותף ומנכ"ל ודירקטוריון פוליטי וכל מה שאינו נחוץ. זר כי ייקלע לדירקטוריון של הקרן לא יאמין למראה עיניו, שהרי הוא נראה כאילו הקפיאו את תמונת הכנסת הראשונה. אנשים שרוב פעילותם הציבורית כבר מאחוריהם יושבים סביב שולחן עם כריכים, ומתווכחים זה עם זה בשם המפלגות שהם מייצגים על פי המפתח של הבחירות לקונגרס הציוני; מפלגות שחלקן כבר לא קיים במציאות וחלקן האחר כבר שכח ממה נובעת המחלוקת. ואתה שואל את עצמך, מדוע צריכה חברה העוסקת במיזמים ירוקים, בהקמת מאגרי מים, בהקמת פארקים ובשימורם להיות ארגון פוליטי? עסקני הקרן מתגאים מאוד במיזמים שלהם, ובצדק.

      קק"ל עושה דברים חשובים, ויש בה הרבה עובדים מצוינים, אבל מה הקשר בין זה לבין הבחירות הפוליטיות? הרי באותה מידה אפשר היה להציע כי אל על תנוהל על ידי נציגי המפלגות, ו"מקורות" ועוד גורמים נוספים בחברה הישראלית שהופרטו או שהפכו לרשויות עצמאיות וניהולם הפך פונקציה של טובת החברה ולא של טובת המפלגות או עסקניהן.

      הסיפור המבייש של שלום שמחון ואלי אפללו החזיר לאור הזרקורים את סיפורה של הקרן האנכרוניסטית, אשר אסור לה להמשיך בדרך הניהול הנוכחית שלה, הן בגלל הפגיעה הבוטה שלה בשוויון האזרחי והן משום שחברה מסוגה צריכה להיות רשות עצמאית או חברה פרטית, ולא חלק מן "המוסדות הלאומיים". את הקרקע עליה להעביר למינהל מקרקעי ישראל, ואת מיזמיה - לסוג זה או אחר של הפרטה.

      לגבי שלום שמחון ואלי אפללו - אין לי ספק כי כישוריהם יאפשרו להם למצוא פרנסות אחרות. הגיע הזמן להודות לקק"ל על תרומתה החשובה, ולהיפרד ממנה.