פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ירושלים: העיר אשר באש בוערת ובליבה פצצה

      לפני ימים אחדים נכנסתי בשיטוטיי הליליים לאתר של השבועון האמריקני השמאלי "The Nation", ונחרדתי מאש האיבה הקיצונית לישראל הבוערת בעמודיו. נחרדתי משום שהשבועון הרציני הזה לא תמיד היה אנטי?ישראלי. לפני 40 שנה השבועון הזה עוד גינה בחריפות את החרם שמועצת הליגה הערבית הטילה על ישראל, וחשף את העובדה המחפירה שבין 1965 ל?1977 יותר מאלף חברות אמריקניות נכנעו לחרם הערבי והחרימו את ישראל. אף שחרם מסחרי כזה היה בניגוד לחוק האמריקני, העלים הממשל עין מהתופעה, וה"ניישן" גינה אותו על כך.

      והנה עכשיו, אותו שבועון מטיף בלהט לחרם תרבותי, כלכלי ומדעי על ישראל, שאותה הוא מאשים בשורה ארוכה של פשעי מלחמה. על מרבית המאמרים האנטי?ישראליים בשבועון חתומים כותבים בעלי שמות יהודיים.

      קראתי את חומרי ההצתה האלה, ופתאום היתה לי הרגשה שהמאמרים הם רימוני הלם וגז מדמיע, והכותבים הם שוטרים חבושי מדים וקסדות, משפטיהם הם כדורי גומי שנורים לעברי, ופגיעתם רעה ומכאיבה. אם פעם הרגשתי בבית בין דפי ה"ניישן", פתאום התנפלו עלי קלגסי המאמרים האלימים וזרקו אותי בפראות החוצה בעודם מנופפים נגדי בלפידיהם הבוערים וצועקים לעברי "הלוואי שתישרף!"

      משחק בגפרורים ליד שלולית בנזין

      יצאתי המום מהאתר של ה"ניישן", כששפתיי ממלמלות לעבר מציתי הרגשות הבוערים: "משוגעים, פירומנים, אתם מגרשים אותי, אבל את הבית שלכם עצמכם אתם שורפים על ראשיכם".

      נמלטתי כל עוד רוחי בי מהאתר האמריקני השרוף לאתרים ישראליים כדי להרגיש בבית. את פניי קידמו שוטרי מג"ב, במדים ובקסדות, היורים רימוני גז וכדורי גומי על אזרחים פלסטינים תושבי ירושלים שמנסים למנוע גירוש משפחות פלסטיניות מבית הדבש בסילוואן כדי לפנותו עבור מתנחלים, וקידמו את פניי תמונות של אזרחים פלסטינים הזועקים מרה בבית משפט ישראלי המאשר הריסת 22 בתים בשכונת שייח' ג'ראח וגירוש תושביהם לכל רוח כדי להקים שם פארק ארכיאולוגי.

      כפליט של שריפה שהותיר מאחוריו את האדמה החרוכה של ה"ניישן", הבנתי לגמרי את מה שעובר על עשרות המשפחות הפלסטיניות, שבשם ה"ניישן" שלנו, שהפך לקלגס דורסני, מתנפלים עליהן להרוס את בתיהן ולגרשן לרחובות ירושלים, העיר אשר באש בוערת ובליבה פצצה.

      הבנתי לגמרי את התושבים הפלסטינים, ומול קלגסי ה"ניישן" שלנו מצאתי את עצמי צועק איתם: "משוגעים! פירומנים! אתם מגרשים אותנו מבתינו, ואתם חושבים שתירשו אותנו? אתם מציתים אש כזאת שתדליק ותפוצץ את כל העיר הנפיצה הזאת על ראשיכם!"

      אבל למי אכפת שהעיר הזאת תישרף? לראש העיר כנראה לגמרי לא. הוא מתנהג כמו ילד שמשחק בגפרורים ליד שלולית בנזין. העיקר שבבית הדבש תתיישב עד השריפה הגדולה חבורה של פירומנים שהציתו את האש, והעיקר שבשייח' ג'ראח אפשר יהיה להקים גן ארכיאולוגי של אבנים חרוכות על אדמה חרוכה, ואפשר יהיה לתקוע שם דגל שרוף ושלט מחורר שעליו תתנוסס הכתובת "פה הוצתה האש שהעלתה את ירושלים בלהבות השמימה".