אין תחליף ללחץ המשפחה

מרגע שנחטף גלעד עומדת משפחתו אל מול ממשלות ישראל. המשפחה רוצה את בנה בחזרה. היא יודעת שהוא חי, היא חוששת לחייו, היא זוכרת מה קרה לרון ארד, והיא רוצה להצילו מגורל דומה. לא מעניין אותה אם תמורתו יוחזרו 1,000 או 2,000 אסירים פלסטינים, ולא מעניין אותה צבע ידיהם.

ממשלת ישראל חייבת לייצג את האינטרס הלאומי הישראלי, כפי שהיא תופשת אותו. היא צריכה לשקול את משמעות העסקה של שחרור אסירים תמורת חייל ישראלי חטוף, את הסיכון הביטחוני הכרוך בהענקת חירות לכל אחד ואחד מן המשוחררים, את ההשפעה על חמאס, על הרשות הפלסטינית ועל הסיכוי לאירועים חוזרים של חטיפות חיילים. אלה שיקולים שממשלות חייבות לשקול, לא משפחת שליט. כשם שאין זה לגיטימי לדרוש מהורי גלעד להביא בחשבון את החיזוק האפשרי של חמאס, כך אין זה לגיטימי לשאול את השר שטייניץ מה היה עושה אילו נחטף בנו, חלילה.

אני יכול להעיד מניסיוני בעת עיסקת ג'בריל ב?1985: לשום ממשלה אין זה נוח להסתכל בעיני הוריהם של חיילים שבויים. כל ממשלה משוכנעת כי היא עושה כל מה שהיא יכולה כדי לשחרר שבויים. שום ממשלה אינה עושה כל מה שהיא יכולה כל עוד אינה מצליחה לעשות מעשה צבאי, ומצד שני אינה מוכנה לשלם את המחיר שדורשים השובים. עיני ההורים משפיעות על מקבלי ההחלטות יותר מכל דבר אחר, וככל שיותר אנשים יזדהו עם העיניים הללו, כך יגדל הסיכוי לשינוי עמדת הממשלה.