למה אני לא עונד סרט צהוב?

קשה להבין את אובדן השפיות הקולקטיבי של התקשורת הישראלית, המייצרת שעטה עדרית של הציבור הישראלי להחזרת גלעד שליט בכל מחיר. העיתונות הישראלית מגוייסת כליל. עמודים שלמים בעיתונים מוקצים למחווה של סולידריות, יפה לכשעצמה וכמו לקוחה מהימים של ארץ ישראל הישנה והטובה, אך חסרת אחריות לאומית. הם כמעט לא מרגישים צורך לשלם מס שפתיים למתנגדים ולהעניק להם את האפשרות להביע עמדה אחרת. זה נראה כאילו כל עם ישראל עושה יד אחת כנגד הממשלה, ואומר לה: שחררי את גלעד שליט וייקוב הדין את ההר.

האם עורכי "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" שקועים עד כדי כך במאבק על הפופולריות של העיתונים שלהם, עד שהם שוכחים, שרגע אחרי שעדת הלווייתנים המתאבדים מסתערת אל החוף בתחושת פורקן משחררת – אין לה דרך חזרה אל המים?

הרי כך ייראה היום שאחרי שחרור גלעד שליט: שחרור הרוצחים, חגיגות החמאס, יריות השמחה בעזה ובגדה, ההתלהמות וגלי האלימות שבדרך. אי אפשר למחוק את העתיד על ידי הטבעתו בים של שידורים ישירים וסרטים צהובים. עובדה: 65% ממשוחררי עסקת ג'יבריל שבו וחזרו לפגע והפילו מאות חללים יהודים. למעלה ממאתיים משוחררי עסקת החללים ואלחנן טננבוים - חזרו לסורם. אלמלא שוחררו, היו 27 חללי הפיגועים בבאר שבע, קניון השרון ומועדון הסטייג' בתל אביב עדיין איתנו.

בערב ראיונות שהתקיים זמן קצר לפני מבצע אנטבה ובו התנגדתי לשחרור מחבלים תמורת החטופים באוגנדה, שאל אותי בהתרסה מישהו מהקהל: "אם הבן שלך היה במטוס, גם היית אומר אותם דברים?" תשובתי המיידית היתה: "אם הבן שלי היה על המטוס - אסור היה לשאול אותי".

יהודים הם רחמנים בני רחמנים. זה ידוע. אבל בעניינו של גלעד שליט המניע להתגייסות ההמונית הוא לא אלטרואיסטי. אחרי שאמצעי התקשורת הצליחו להסיר מהציבור את ההגנות הטבעיות שיש לו מפני סכנות הטרור והחשש ממתן תמריץ לחטיפות חיילים נוספות, התמקד המבט הפנימי של כל אחד בילד הפרטי שלו. גלעד שליט משתקף בעיני כל הורה כילד הפרטי שלו, שמי יודע אולי גורלו יהיה כשל גלעד והוא יופקר לנצח על ידי הממשלה ששלחה אותו.

גלעד הוא הבן המאומץ שלנו ולכן אנחנו פסולים לקבל החלטות בעניינו. מרגע שאימצנו את גלעד לבן, יש לנו עדיין זכות להביע את דעתנו בעניין המחיר לשחרורו, אבל צריך לדעת ששיקול הדעת שלנו מערב אינטרס אישי ולא לאומי. אם נתניהו יתייחס לגלעד שליט כמו לאבנר בנו, כפי שדורשים ממנו ראשי המטה לכניעה לדרישות החמאס, יהיה עליו להשעות את עצמו מתהליך קבלת ההחלטות. הוא ראש ממשלת ישראל ולא אבא של גלעד שליט. זה נשמע, אולי, אכזרי, אבל זו המציאות ולשם כך הוא נבחר, כדי לשרת את האינטרסים של העם כולו ולא של פרט זה או אחר.

מול ים הלחצים המופעלים על נתניהו לשחרור גלעד שליט, עומד רק מתרס הגנה אחד, שאף הוא בבחינת משענת קנה רצוץ: הלחץ האמריקאי. ייתכן שארצות הברית תציל אותנו מעצמנו ותיתן לממשלה את הכוח לעמוד מול הלחץ הפנימי. אם זה יקרה, זה יקרה מהסיבות הלא נכונות. ארה"ב מתנגדת לעסקה, לא כי היא חוששת מהתמריץ שיש בה לחטיפת חיילים נוספים ולא כי היא שוברת את הקו הברור של אי כניעה לטרור, אלא בגלל שהיא מחלישה את אבו-מאזן.

אז נכון שארה"ב עדיין שבויה בקונספציה שניתן לעשות עסקים עם אבו-מאזן (קונספציה שגויה ומגוחכת), אבל למרות זאת, מדיניותה מצביעה על הערכות המודיעין האמריקאי ששחרור המחבלים יחזק באופן משמעותי את החמאס בעזה. האם זה מה שרוצים אלה שצועדים לירושלים בדרישה לשחרר למעלה מאלף רוצחי חמאס שידיהם מגואלות בדם יהודי?

בארה"ב ובמדינות אירופה הסיקור התקשורתי של חטיפות טרור הוא אחראי, ללא קמפיינים וסרטים צהובים. מטרת הסיקור התקשורתי היא הפעלת לחץ על הממשלות נגד כניעה לטרור. אירועי חטיפה זוכים לכיסוי בשני מועדים: מועד החטיפה ומועד השחרור. כך למדו גורמי הטרור שמול אמריקאים או צרפתים התמורה לא מצדיקה את המאמץ והסיכונים. באופן פרדוכסלי, דווקא ההתגייסות הישראלית למען גלעד שליט היא זו שמחבלת בשחרורו, משום שהיא מעלה את מחיר השחרור לגבהים ששום ממשלה שפויה לא יכולה להרשות לעצמה.

מה שנורא הוא שהציבור הישראלי במין נאיביות ילדותית אינו מבין שמול הפנים, השם והמשפחה של גלעד שליט, מסתובבים להם בינינו פנים, שמות ומשפחות, ששחרור גלעד גוזר את גורלם. היום הם אפילו עונדים סרט צהוב, ומחר הם יופיעו ליום-יומיים בתוך מסגרת שחורה בעמודי מודעות האבל בעיתון.