נאמר מיד: שמונה שנים בראשות המוסד הן די והותר, וטוב לו לארגון (ולעומד בראשו) להתאוורר קצת ולשנות. ועדיין, החלפתו הצפויה של מאיר דגן מותירה בשומע יותר מתחושה של אי נוחות.
עד לאחרונה היה דגן קוסם, יחיד בדורו, האיש שאין בלתו. כאשר דנה הממשלה בשנה שעברה בהארכה נוספת של כהונתו לא היה איש (למעט דן מרידור) שדרש להחליפו; כולם דיברו בשבחו. אמרו שהוא החזיר את הברק לארגון, ואת ההרתעה מפניו. הזכירו מבצעים שספק אם אי פעם יהיה אפשר לפרסמם. קבעו שבלעדיו זה לא יהיה אותו הדבר, שזה יהיה חוסר אחריות למנות ראש מוסד חדש בעת הזאת.
האחריות עוברת לראש הממשלה
עכשיו התמונה שונה. עד כמה נזיל הקרדיט הוא הבין כאשר שמע בסוף השבוע את ההדלפה כי כהונתו עומדת להסתיים בקרוב.
עכשיו האחריות עוברת לראש הממשלה. הוא יידרש למנות מחליף לדגן, ולמנות לו מחליף מהר. לא טוב לישראל שיהיו לה יותר מדי ראשי ארגונים "על תנאי". מספיק רמטכ"ל שמצפה להודעה על מחליפו, לא צריך שני ארגונים שהצמרת שלהם עסוקה במאבקי ירושה.
גם כך אנחנו נתונים בסיטואציה שבה שלושת ראשי הארגונים יסיימו כמעט במקביל (ראש השב"כ נכנס לשנתו השישית והאחרונה בתפקיד), ולא רק הם: בצה"ל צפויים שינויים גם בסגנות הרמטכ"ל וראשות אמ"ן, ולפחות בשלושה פיקודים, מינוי ראשים חדשים במוסד ובשב"כ יובילו לשינויים גם שם. זה יותר מדי בכל מצב, בוודאי במצב הביטחוני?מדיני הנוכחי של ישראל.
לצד מינוי נדרשת החלטה איזה ראש מוסד אנחנו צריכים. שלושה מבכירי הארגון רוצים בירושה - י' מהאגף להפעלת סוכנים, ח' מאגף המבצעים, ד' מהאגף לקשרי חוץ - ומעליהם ת', שהיה סגנו של דגן במהלך רוב כהונתו וממתין בבית להחלטה.
נתניהו עשוי להעדיף לחכות ולמנות את מי שיפסיד במירוץ לרמטכ"לות, או לבקש מדיסקין לעבור ללשכתו של דגן. מינוי כזה יהיה סטירת לחי למוסד וליכולתו להצמיח מנהיג מבפנים, הדבר האחרון שהארגון רוצה בו אחרי עידן דגן.