פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      לא "בכל מחיר": למדינה שיקולים אחרים

      הגיעו מים עד נפש", "מה היית עושה לו היה זה הבן שלך", "אי אפשר יותר וצריך לשלם כל מחיר". המילים הקשות הללו, שמובילות את הקמפיין הנוגע לנפש לשחרורו של גלעד שליט, הן דמגוגיה המשרתת ספין תקשורתי שמטרתו למוטט את עמדתה של ממשלת ישראל. דרך אגב, אלה שמובילים אותו יהיו הראשונים לגחך כי "הממשלה שוב נכנעה", אם דעתם תתקבל.

      הבה נבהיר משפטים אלו. למי "הגיעו מים עד נפש"? למי שהחליט כי אינו יכול יותר. זה מזכיר לי שיחה שערכתי לפני כמה שנים עם קצין מפינלנד. הוא שאל אותי למה ישראל משתמשת לא מעט בקול של קורבן. השבתי לו שאנחנו נלחמים כבר כמעט 60 שנה, וכעם קטן הקרבנו המון קורבנות. הוא אמר לי בשקט: "קח בחשבון שאנחנו, כשהיינו אומה של 3.5 מיליון איש בערך, איבדנו במלחמה על עצמאותנו נגד ברית המועצות כ?26 אלף איש ב?105 ימים. אתם, בכל מלחמותיכם יחד, איבדתם פחות".

      נדהמתי לשמע הנתון וחשבתי לעצמי שקצת פרופורציות לא יזיקו לנו - כך גם באשר ל"בואם של מים עד נפש". כל נפש תחליט לעצמה אם זה הזמן להיכנע, ומה יותר כואב - אובדן חיילים בקרב או נפילתם בשבי, ככל שיהיה קשה ואכזרי.

      המשפט השני אמור להיות משפט המחץ, ולאמיתו של דבר הוא שיאה של דמגוגיה. לו אני הייתי צריך לקבל את ההחלטות ובני היה החטוף השבוי, היה צריך מיד להרחיקני מכל עמדת השפעה על הפעילות לשחרורו. אוי לנו, כאומה, אם המחליטים יקבלו החלטות כאבות, ולא כמנהיגים. את שיקולה של המדינה הם צריכים לעשות, ולא את שיקולי האבות. לאבות אין מנוס מלכאוב, מלצעוק מנהמת ליבם, מלהתריע ומללחוץ, כי את היקר להם מכל הם רוצים להציל. למדינה חשבונות אחרים, ובדין כך. היא, למשל, חייבת לשקול את מחיר התוצאות, כיום ובעתיד. על המחליט לשקול שיקולים רחבים יותר ואחרים מאותו אב.

      חסר רגש אנושי

      באשר למשפט השלישי: אף אחד לא מתכוון באמת ל"כל מחיר". השמאל הפוליטי לא יסכים לסגת מהסכמי אוסלו אם חמאס ידרוש זאת כתמורה לחייל החטוף, והימין לא יסכים לוותר על ירושלים לשם כך. הביטוי "בכל מחיר" מתחרה גם הוא על התואר "הדמגוגיה הגדולה". לאמיתו של דבר, אין כמעט שום דבר ששווה "כל מחיר", לא בצד האישי ולא בצד הציבורי. כך, למשל, יש למדינה סל תרופות וברור שיהיו מי שחייהם יתקצרו ללא תרופה מסוימת, ובכל זאת אין היא בסל. כי אפילו בהקשר זה המדינה לא יכולה לעמוד במבחן ה"בכל מחיר".

      קשה מאוד לנהל דיון רציני על גורלו של אדם זה או אחר. מי מאיתנו לא היה רוצה לראות את גלעד בריא ושלם בחיק משפחתו? צריך להיות חסר לב כדי שלא להתרגש למראה הוריו, ורק חסר רגש אנושי יכול שלא לבכות לגורלו. הדיון צריך להיות עקרוני, ללא פנים, משפחה ודמעות. בדיון העקרוני הזה דעתי ברורה: אל לה לישראל לנהל משא ומתן עם שום ארגון טרור על שום נושא. ישראל יכולה לאמץ בעניין זה את המדיניות האמריקנית, רק אז היא תוכל גם לדרוש זאת מאחרים.

      האם להחיל את העיקרון הזה גם בסוגיית המשא ומתן על שחרור גלעד שליט? זו שאלה קשה, משום שהמדיניות הזאת מוחלת על גלעד בדיעבד. היא לא היתה מדיניות מדינת ישראל אף פעם.

      יתר על כן, ישראל נלחמה ברצועת עזה, אך פסקה מכך, אף על פי שלא השיגה שום דבר בנוגע לשחרור גלעד שליט. ייתכן שאז אבדה לישראל הזכות המוסרית לדרוש ממשפחת שליט ומגלעד עצמו לשלם את המחיר, כשהתעלמה ממנו במבצע עופרת יצוקה. שלא כמו הסגר, שברור היה כי לא ישפיע על חמאס, ייתכן שאיום בהמשך הלחימה היה מחלץ את גלעד.

      צריך להיות נחרץ בעניין העקרוני, אך איני יודע אם להחילו על גלעד, זה תלוי בשיקולי היתרונות והחסרונות של העיסקה המוצעת, ואלה מוכרים למחליטים. חובת ההחלטה עליהם.