הבן יקיר לנו

ביום ראשון יכבו האורות בקולוסאום ברומא ונועם שליט יעלה לבימה רחבת הידיים ויזעק לשחרור בנו. במקביל ינוע בניו יורק משט הזדהות ובקרוב – יחל המסע ממצפה הילה למשרד רוה''מ והכל - בקריאה לשחרר את גלעד.

אלא שכל אלו הן מצגות בעולם וירטואלי, שמתנחם בתמיכה חובקת עולם ועשייה - שיש בה משום הזדהות, אך לא קידום עניינים. כי היחיד שיכול להחליט ברגע אחד שגלעד עולה על מרצדס שחורה ומוסע למקום שממנו נחטף הוא האיש בדמשק: חאלד משעל. אלא שאיתו, מה לעשות – ראשי הממשלה בשנים האחרונות – לא מדברים.

בארבע השנים האחרונות, הפך גלעד חלק מהמשפחה בכל בית בישראל. אלא שגלעד אינו כרזה או דמות, או סיפור שכתב כשהיה ילד וראה אור בינתיים כספר. גלעד הוא ילד תמים שנכלא במרתפי החמאס בעזה ולמעשה הפך עם השנים לקלף מיקוח ברגשותיה של האומה והמשפחה בפרט. לא סתם התארגנו חבריו לנשק של יוני נתניהו ז''ל ופנו לאח של החבר שנהרג, שיושב היום בלשכת ראש הממשלה. אגב, אני הייתי שולחת עותק מהמכתב לראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, שמשום מה אחד מבניו ''שכח'' לשרת בצה''ל.

היום, עם ההקלות בסגר, משטי הסיוע לכאורה ושחרור אסירים הנחשבים סלבריטאים בקרב מנהיגי החמאס – קלפי המיקוח קורסים והמטרה של שחרור גלעד – מתרחקת והולכת.

אצבע מאשימה חייבים להפנות גם לשדולה למען גלעד בכנסת. זו אותה שדולה שלכאורה הוקמה לקדם את הדברים אך במבחן התוצאה הם הפכו את התקשורת לבמה אישית ומקדמת אינטרסים שלהם עצמם. כך זה לפחות נראה השבוע – כשהסבא, צבי שליט, צבר שעות המתנה כשעות השבי של נכדו לפגישה עם ראש הממשלה. והשאלה- מה היה קורה אם אותה שדולה הייתה עוצרת את פעילות ההצבעה בכנסת עד שרוה''מ יסיים את הפגישה עימו. עצוב שזה לא קרה, כי האמון המועט שיכול שיש עוד למי מבני המשפחה – מתמסמס ונעלם.

לכן, זה המומנטום שבו ראש הממשלה צריך לקום ולהבהיר לציבור הישראלי כי בלית בררה הוא פונה אישית למנהיג החמאס בלי מתווכים, בלי גורמים בינלאומיים ואחרים. כלומר: מישהו צריך להחליף דיסקט ולסיים את הפרשה הזו, גם אם קצת יתכופף או אפילו יכרע ברך ויתחנן קבל עם ועולם כי הרי היה כבר מי שקבע את צירוף המילים של ''המציל נפש אחת מישראל...''.

חשוב שמקבלי ההחלטות לא ישכחו כי הצעיר התמים הזה נמצא חצי שעה ממרכז הארץ, כשמקבל ההחלטות האמיתי בעניין שחרורו יושב בדמשק. חאלד משעל הוא שלקח והוא שיחזיר והוא גם זה שבינתיים – נהנה ממשיכת הענייניים. מדוע? כי לנגד עיניו נעים המשטים הפרובוקטיביים לעזה, הוא זה שבדלת האחורית מברך כל רב חובל שיוצא לדרך הזו והוא גם זה שהכי מפחיד את ארדואן, שהפך לרב-חובל המייצר משטים לעזה תמורת חיבוק מבטיח מהטרור הפלסטיני. יוצא אפוא, שגלעד הוא קלף המיקוח החי היחיד היום בידי עוכרי ישראל וכי בארבע השנים האחרונות לא 'נוצר' קלף מיקוח חלופי חי ונושם, ואולי יש בכך גם מסר מרגיע.

ובאמירת אגב יש מקום להזכיר לשר הביטחון וראש הממשלה כי אלו גם הימים שמיטב הנוער מגיע לשערי הבקו''ם ומתגייס ליחידות העילית של צה''ל. מספיק שהחברים של גלעד יעמדו שם בכניסה – כדי שכל הורה המגייס את בנו לשרות – יצטרף למסע הגדול למען גלעד והכל כדי שהם לא יהיו אי פעם – במצב של משפחת שליט. תנו לחיילים לעתיד את הביטחון כי מישהו ידאג להם אם וכאשר.

עם ישראל חייב להבין שלא הכל תלוי בראש הממשלה, כי החמאס הוא זה שאינו רוצה לשחרר את גלעד ולא משנה מה יהיה המחיר. ראש החמאס בדמשק רוצה לראות את ראש ממשלת ישראל כורע ברך ומתחנן על נפשו של הילד, מעין עקדת גלעד שמשעל רוצה שהעולם ייחשף לה, והוא מן הצד יחייך, ולא בנועם.

זו תהא עבורנו עקדה שבסופה אולי יעשה מעשה, אך משעל גם ייחשב לגיבור הערבי התורן שהצליח להביא את נתניהו להתחנן על נפשו של הילד. ואולי זה שווה את מחיר המשוחררים, כי נקבל את הבן יקיר לנו חזרה לחיק המשפחה והעם.