מקרים קשים מולידים הכרעות קשות. וכשמדובר בחיי נפשות, ההכרעה קשה שבעתיים.
אוי לנו מיצרנו ואוי לנו מיוצרנו. כל עיסקה לשחרור גלעד שליט תהיה מלווה בייסורי נפש ובחיבוטי מצפון. שחרור מאות מחבלים, עם דם על הידיים ואוטם שריר בלב, עשוי לסכן את שלומם וביטחונם של אזרחי ישראל.
מנגד, להותרת גלעד בשבי לא תהיה השפעה רק עליו ועל בני משפחתו הקרובים. היא עשויה לפגוע פגיעה קשה ביותר באתוס הצה"לי שנבנה במשך שנים, שעיקרו "לא מפקירים חייל בשטח".
פגיעה זו קשה לא פחות מהסכנה שבשחרור מחבלים לחופשי, ויש לה פוטנציאל הרס גדול על מורל הלוחמים ועל נכונותם להקריב את עצמם למען ביטחון המדינה בעתיד. מדינה שתשכח את חייליה, סופה שחייליה ישכחו אותה.
לא לדבר, לעשות
כוח הסיבולת של חברה ואומץ ליבם של מנהיגיה נמדדים בעיקר ביכולתם לקבל הכרעות קשות, קשות מאוד. בהכרעה מורכבת זו טיעוני כל אחד מן הצדדים נשמעים הגיוניים וצודקים להפליא. עד כדי כך, שבסופו של יום כל החלטה שתתקבל תגרור אחריה שובל ארוך של ביקורת.
אכן, אסור לשחרר שבוי "בכל מחיר". אך יש מחירים שצריך, וחובה, לשלם. העיסקה הנוכחית שבה מדובר ודאי לא תזכה את ממשלת ישראל במקום של כבוד במחלקת עסקים. אך לעת הזו השלמת העיסקה ושחרורו - מוקדם ככל האפשר - של גלעד שליט, הם הרע במיעוטו. עוד גלעד חי, ויש לעשות כל מאמץ להחזירו הביתה בטרם יהיה מאוחר מדי.
"ברי ושמא", הורונו חכמים, "ברי עדיף". וכל עוד גלעד חי, והחשש מפני פיגועים עתידיים הוא רק בגדר "שמא", גם אם בסבירות גבוהה, יש להעדיף את הוודאי על הספק.
"מדינת ישראל תעשה הכל", מבטיחים לנו. אך מדינת ישראל לא צריכה "לעשות הכל", רק את מה שצריך. ובעיקר לא לדבר, לעשות.