מאז תחילת פרשת עמנואל, שחרגה כבר מזמן מכל פרופורציה הגיונית והפכה למאבק כוח לשם מאבק כוח בלבד, הקפיד כל אחד מן הצדדים לא להקשיב בשום אופן למה שאומר הצד האחר. קשה לשער, בשלב הזה, אל אילו טחנות רוח יתנפצו הדון קישוטים משני הצדדים בעקבות מה שיחליט בית המשפט העליון. קשה להעריך מה יהיה בשעה שהצד החילוני רואה במצב הנוכחי דיון באכיפת חוקי המדינה ובענייני ציות או אי?ציות לצו בית משפט, בעוד הצד החרדי בטוח שהוא אינו אלא ערעור גמור על זכותן של נשים חרדיות לצניעות ולכבוד.
אבל בזמן שקשה לדמיין לאן כל הכאוס הזה עוד יביא את כולנו ואיך זה ייגמר, רצוי לשים לב כיצד זה התחיל. ולהודות, עם יד על הלב, שאלמלא הששון אלי קרב - שמנהיגי שני הצדדים לוקים בו כנראה באותה המידה - היה אפשר לנהל את העניין הזה אחרת.
שהרי בין שאכן ננקטה, בבית הספר הקטן והשולי בעיר הקטנה והשולית, אפליה עדתית, ובין שלא אפליה עדתית היתה שם אלא סלקציה לגיטימית על פי אמות מידה דתיות ערכיות - השאלה, שהיתה צריכה לעלות על סדר יומה של החברה הישראלית, אינה שאלת נאמנותם של אזרחים חרדים למדינה ולחוקיה כי אם שאלת נאמנותה של המדינה, ונאמנותם של חוקיה, לילדי כל אזרחי ישראל באשר הם.
תסתכלו על שטר של 200 שקלים, אם יש לכם, ותראו - לצד דמות דיוקנו של זלמן שז"ר, נשיאה השלישי של מדינת ישראל, שהיה סופר, משורר והיסטוריון, ולצד תמונה של כיתת לימוד בבית ספר יסודי, המשתלבת בדיוקן הזה - טקסט שמודפס על השטר באותיות זעירות.
לא חבש כיפה
הטקסט הזה הוא קטע מתוך דברים שנשא שז"ר בכנסת, כאשר כיהן כשר החינוך והתרבות בממשלת ישראל הראשונה לאחר קבלת חוק חינוך חובה ב?13 ביולי 1949.
"והלא עניין לנו עם האומה העברית", אמר השר זלמן שז"ר, "האומה שידעה את החוק של 'ושיננתם לבניך' עוד מראשיתה".
שר החינוך והתרבות הראשון של מדינת ישראל לא חבש כיפה וודאי שלא הגדיר את עצמו כחרדי, אבל את חוק חינוך חובה לילדי ישראל - כל ילדי ישראל בלי הבדל - הוא לקח מ"חוק ושיננתם לבניך" התנ"כי, ישר מתוך הפרשייה הראשונה של "שמע ישראל".
וראשי בנק ישראל אינם (ככל הידוע) חסידי סלונים מובהקים, אבל על שטר 200 השקלים שבארנקכם הם בחרו - כאילו כדי לסמל בכך את הקשר הנכון בין חינוך לכסף - להדפיס גם את המשך דבריו של השר שז"ר באותו נאום מונומנטלי.
היו אלה דברים חשובים שבהם ייחס היהודי הדגול הזה את "המצאת" חוק חינוך החובה לחכם תקופת המשנה, רבי שמעון בן שטח, "שידע להושיב מלמדי תינוקות בכל עיר ובכל יישוב ובכל גליל", עד שאמרו חכמים כי "עיר שאין בה מלמדי תינוקות, אין דינה כעיר".
עם כל הכבוד למאבק המצטייר כמאבק איתנים "בין ישראל לעמנואל", כדאי לא לשכוח, בתוך ההתלהמות ההדדית שדומה שכבר שכחה מאין ומדוע בכלל התחילה, את חובת המדינה בחוק חינוך חובה כלפי ילדי כל אזרחיה.
גם מנהיגי הציבור החרדי, המונעים ללא כל ספק על ידי דאגה אמיתית וכנה לחינוך ילדיהם ועל ידי חרדה אמיתית וכנה מפני השפעות חיצוניות שליליות על החינוך הזה, ראוי שיזכרו את תקנתו של התנא רבי יהושע בן גמלא, תקנה האוסרת את הפרטת החינוך ודורשת כי החינוך - כפי שאכן נהגו, בעקבות זאת, קהילות יהודיות לאורך כל הגלות ובמרחבי כל העולם הישן והאנאלפביתי - יהיה שירות ציבורי, המסופק בשווה לכל ילד יהודי, ללא קשר למצבם הכלכלי של הוריו או לפתק שהם מכניסים לקלפי.
ואולי עוד יבוא יום שבו יוכלו שני הצדדים לשבת ולדבר על זה באופן חינוכי, ולא רק לדבר אלא אפילו להקשיב איש לדיבורי רעהו.