מותר לאכול בעלי חיים?

אם צריך לסכם במשפט אחד את הרעיונות הבסיסיים שמאחורי צמחונות וזכויות בעלי חיים, הרי שג'ונתן ספרן פויר עושה זאת באופן מושלם בפרק הראשון של ספרו, "לאכול בעלי חיים": "היתה זו הרחבה אל תחום המזון של כל הדברים שהורי לימדו אותי". ובאמת, את כולנו מחנכים מגיל צעיר לעזרה לזולת, שמירה על הסביבה ונגד אלימות, אבל כשזה מגיע לתחום המזון, הערכים האלה נשכחים – רוב האנשים מעדיפים לאכול את האוכל שמתאים להם באותו רגע, בלי לחשוב על ההשלכות.

הספר מציג מספר נקודות מבט שנאספו מאנשים שונים במהלך 3 שנים, ביניהם בעלי חוות, פועלים במשקים תעשייתיים, פעילי זכויות בעלי חיים ואפילו בעלי משחטות. למי שתוהה, לא מדובר בעוד ספר הטפה לצמחונות, שעוסק בעובדות יבשות ומדעיות. מסעו של ספרן פויר בין העולמות השונים נפתח בנקודה שבה נולד בנו, כשהוא מחליט לבדוק את העובדות לפני שיחליט אם לגדל אותו על תזונה צמחונית.

במהלך קריאה על תהליך הפקת המזון מחיות, אי אפשר להתחמק מלחשוב עוד על דור העתיד, ולא רק על בנו של הסופר. בספר מתוארים בהרחבה המשקים התעשייתיים שבהם מגדלים בעלי חיים למאכל, והתיאורים מציירים תמונה עגומה של המציאות: הזיהום ובזבוז המשאבים הכרוכים בגידול תעשייתי של בעלי חיים מראים עולם דיסטופי, כמעט אפוקליפטי, שנשלט על ידי מספר תאגידים ופוגע לא רק בבעלי החיים במשקים, אלא בכולם. משקים תעשייתיים פוגעים בעולם הזה יותר מכול גורם אחר, ובספר ניתנות רק מספר דוגמאות לכך, אבל הן בהחלט מספיקות.

כך למשל, האנטיביוטיקה שניתנת לבעלי החיים בכמויות מסחריות כחלק בלתי נפרד מהמזון, גורמת להתפתחות חיידקים עמידים לאנטיביוטיקה, שבסופו של דבר פוגעים גם בבני אדם – המגיפות שנוצרו כך בשנים האחרונות (שפעת העופות, שפעת החזירים והסארס), הם כנראה רק הקדימון. או השטחים הרבים המנוצלים על ידי המשקים כדי לגדל את בעלי החיים, את המזון הניתן להם, ואת הזבל שהם מייצרים, גוזלים שטחים טבעיים המשמשים כבית לחיות בר, וגם מהווים מפגע סביבתי לבני אדם שגרים באיזור ונאלצים לנשום את האוויר המזוהם. בין היתר, מתוארת בספר הרסנותו לכאורה של התאגיד סמית'פילד, שהפשעים המתוארים למעלה ואחרים מיוחסים לו. קריאה על מעשיו מעלה את המחשבה שמדובר ברשע בהתגלמותו. סמית'פילד הוא אמנם תאגיד אמריקאי, אך אין סיבה לחשוב שהדברים הנאמרים עליו לא רלוונטיים לישראל. יש משקים תעשייתיים בישראל המנוהלים בצורה דומה, לעיתים עם מספר שינויים מזעריים ולרוב קוסמטיים, שהופכים את המציאות המתוארת בספר גם למנת חלקנו.

במהלך כל הספר ישנה הנחה גורפת: משקים תעשייתיים הם דבר רע. אבל מה עם אכילת בעלי חיים שמקורה במשקים משפחתיים, ששם בעלי החיים זכו לחיים טובים יחסית?

ספרן פויר אמנם לא מגיע למסקנה סופית בעניין זה, אבל הבחירה שלו ושל אשתו בצמחונות מעידה על הצעד המתבקש משום שאי אפשר להמנע, באופן עקרוני, מהמשקים המסחריים הגדולים. ביל נימן, בעל משק משפחתי בעצמו, מודה בכך: הציבור היום מעוניין בבשר זול, וקיומם של משקים תעשייתיים הם המחיר שיש לשלם על כך, מחיר שלא נוכל לעמוד בו עוד זמן רב. משקים משפחתיים לגידול בעלי חיים לא יכולים לייצר מספיק מזון ולהאכיל את העולם. מה גם, שהציבור פשוט לא מעוניין באכילה צימחית.

אי אפשר שלא לסיים עם שאלתו המהדהדת של ברוס פרידריך, פעיל זכויות בעלי חיים, המצוטט בספר: גם אם בעלי חיים מגודלים בתנאים הטובים ביותר, אסור לשכוח שהם משלמים בחייהם כדי שנאכל אותם. אם יש לנו אפשרות לאכול באופן הומאני באמת, בלי להרוג אף אחד, למה שלא נעשה זאת?


לאכול בעלי חיים/ ג'ונתן ספרן פוייר; הוצאת כנרת זמורה ביתן