המשט לעזה

זכותנו ההיסטורית לשינוי

המשט לעזה הלהיט את הרוחות בקרב אזרחי ישראל, שהאשימו זה את זה בבגידה ומשחק לידיהם של האנטישמים. אלי פינברג מזכיר לכולנו שזכותנו ההיסטורית על חלקה זאת מתבטלת לעומת היעדר הפתרון לבעיית הפלסטינים והמשך הכיבוש

אלי פינברג

ארועי המשט ומה שמסביב לו חשפו את עומק הכיעור של סגנון הוויכוח הפוליטי בישראל. כל מי שהעז למתוח ביקורת, אפילו מרומזת, על ההשתלטות הברוטלית של צה"ל על ספינות הסיוע שהיו בדרכן לעזה, הואשם מייד בשיתוף הפעולה עם אויב.

המתלהמים הרבים, מיד כשסיימו למחות כפיים לנוכח מספרי האבידות על מרמרה, ולאחר שבדרכם המוכרת התעלמו מההשלכות החמורות שנובעות ישירות מהמעשה הלא חכם של מנהיגינו, עברו לעסוק בהכפשה גורפת של כל מי שסירב להתייצב לבמת התמיכה העיוורת בממשלה. "לא מדובר כאן במצור על עזה" – מתעקשים הסנגורים של הפשלה הצבאית ומדינית - "רוצים לשבור אותנו כעם, כאומה. מערערים על עצם זכותנו ההיסטורית לקיים מדינה, כאן במזרח התיכון . ואתם הסנגורים של האויב, משתפים פעולה עם ניסיון חיסולה של ישראל. פשוטו כמשמעו". האומנם?

מאז ומעולם הייתה הציונות לזרם שולי בציבוריות היהודית העולמית. מעטים מיהודי התפוצות בחרו באופציה הפלסטינית והעתיקו את מגוריהם למזרח התיכון. בזמן שמיליוני יהודים מושפלים ומבוהלים נהרו ממזרח אירופה לארצות הברית, בסוף המאה ה-19 תחילת המאה ה-20, רק קבוצות אידיאולוגיות בודדות עשו את דרכן לאזור שלנו. המצב בארץ היה חמור עד כדי כך, שרובם המוחלט אף עזב בסופו של דבר. הסיטואציה לא השתנתה במשך עשרות שנים. בינתיים החלה מלחמה גדולה באירופה, התפרסמה הצהרת בלפור, התרחשה מהפכת אוקטובר ברוסיה שסחפו לתוכה מיליוני יהודים נלהבים וגם שערי ארצות הברית נסגרו לראשונה לעשרות שנים ולא נפתחו, אגב, גם בשנות הרדיפה הנאצית הקשות. זו הייתה שעתה היפה של הציונות – בלית ברירה החלו להגיע למדינה שבדרך רבבות יהודים. ספק אם היישוב שמנה ב-1948 כ-650,000 איש, היה נוצר כלל ללא ההתפתחות הזאת. כדאי אף לציין, שהצהרת בלפור שחשיבותה ההיסטורית עבור הציונות אינה מוטלת בספק, התפרסמה ב-1917, רגע לפני מהפכת אוקטובר שהעניקה שוויון זכויות מלא ליהודי האימפריה הרוסית. אם היה הלורד בלפור, שעל שמו קרואים רחובות רבים בישראל, מתעכב עוד מספר ימים, לא בטוח שהצהרתו כלל הייתה מתפרסמת.

לשואה, כמובן, הייתה השפעה מכרעת בשיקולי האו"ם שהחליט על חלוקת הארץ לשתי מדינות – יהודית וערבית. הזכות ההיסטורית של העם היהודי, שברובו ויתר עליה עד אז, קיבלה גושפנקא משפטית. למעשה, ניתן לעם המתחדש שטר אותו היה עליו לפרוע עם השנים. כעבור זמן לא רב הפכה ישראל לעובדה מוגמרת חרף מחאות ההנהגות הערביות, אך גם אחרי הקמתה של ישראל העדיפו רובם המוחלט של היהודים להתגורר מחוץ לתחומה. כשמסיבות פוליטיות נפתחו שערי מסך הברזל והותר ליהודי ברה"מ להגר לישראל, הם מיהרו לממש את "זכותם ההיסטורית" והגיעו ברובם לארצות הברית, שלראשונה מאז שנות ה-20 הייתה מוכנה לקבלם, הפעם מפאת האג'נדה אנטי סובייטית שלה. הזכות ההיסטורית שוב הרשימה רק בודדים, אידיאליסטים ברובם. המצב לא השתנה עד שבלחץ ישראל ארה"ב הפסיקה מתן אוטומטי של אשרות הגירה ליהודי רוסיה, וכך הוסט נחיל אנושי אדיר לכיוונה של ישראל. את זה כולנו זוכרים, לא מספרי ההיסטוריה, אלא מניסיון חיינו כעולים וכוותיקים.

אז על איזה זכות היסטורית מדברים כאן? זכות ערטילאית וזרה לרוב יהודי העולם, זכות שמומשה לרוב בלית ברירה? קיומה של ישראל, שגשוגה, הצלחתה ועתידה מקורם אינם בזכות ההיסטורית הפואטית עליה היהודים ממשיכים לוותר כבר יותר מ-100 שנה, אלא בהחלטות המוסדות הלגיטימיים של האו"ם שנבעו בין היתר מהעובדה שחרף כל הקשיים, היישוב היהודי במזרח התיכון לקראת 1947 הפך לעובדה מוגמרת. כעבור זמן לא רב, עם הכרזת העצמאות, יצאה ישראל המתחדשת לדרך בברכת העולם. אותו עולם שאף פעם ובצדק לא השלים עם חוסר היציבות באזור והמלחמות החוזרות ונשנות. הקהילה הבינלאומית מאז ומעולם לא השלימה עם היעדר הפתרון של בעיית הפליטים הפלסטינים והמשך הכיבוש.

יש להודות: 62 שנים אחרי הקמת ישראל אנו מצטיירים גם בעיניי הידידים שלנו כסוג של אכזבה. מישהו עוד זוכר שפעם ייעדנו את עצמנו להיות "אור לגויים"? אבל לא מאוחר להפסיק להאשים את המבקרים מבחוץ באנטישמיות ואת המבקרים מבפנים בבגידה. לא מאוחר לעצור, לחשוב, להפסיק להסתגר בבדידותנו ולשנות את פני האזור. זאת היא הזכות ההיסטורית שלנו.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully