פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      על ההישגים ועל המבחנים שבדרך

      בניגוד לרואי השחורות שבינינו, מדינת ישראל יכולה לרשום לעצמה כמה הישגים חשובים בתחום הדיפלומטי. מדובר בהישגים שהתקשורת, בין שבמתכוון ובין שבהיסח הדעת, התעלמה מרובם.

      כך, לדוגמה, קיבל הממשל האמריקני את נוסחתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו לבדיקת אירועי המשט לעזה, וקבע ש"יש לאפשר לישראל, כמו לכל אומה אחרת, לחקור אירועים שנוגעים לביטחון הלאומי שלה". לסיכום הזה בין הבית הלבן לישראל קדמו דיונים אינטנסיביים שהתבססו בעיקר על הנוסחה שהציעה ישראל.

      ייתכן, כמובן, שגם וושינגטון איננה מעוניינת בהקמת ועדה מטעם האו"ם, שכן תקדים כזה עלול לפגוע בה בהקשרים של אפגניסטן וזירות אחרות. אך עצם ההסכמה עם ישראל הוא סימן לכך שוושינגטון וירושלים סיכמו ביניהן שפרשת גולדסטון לא תחזור על עצמה. ודרך אגב, גם במערכה הבינלאומית והערבית למען ביטול הסגר על עזה זוכה ישראל לשיתוף פעולה מצד ארה"ב, וגם זו התפתחות חיובית.

      ומכאן לחזית אחרת: העיצומים על איראן. לא נדון כאן בערכם המעשי של העיצומים האלה, אך אין ספק שהם צעד, ולו סמלי וקטן, בכיוון הנכון. עד אישור ההחלטה לא כולם היו בטוחים שרוסיה וסין תצבענה בעד הצעת ההחלטה להחמרת הסנקציות. והנה, לאכזבתן של איראן ובעלות בריתה, טורקיה וברזיל, הן התייצבו לצד יוזמת ההחלטה.

      ואם הזכרנו את רוסיה, ראוי לציין שהרוסים בהחלט עמדו בהתחייבותם לראש הממשלה ולשר החוץ שלא לספק לאיראן את הטילים האנטי?אוויריים שזו ביקשה לקבל. אני משוכנע שיהיו בין הקוראים מי שיתמהו על כך שהחלטת הסנקציות נכנסת לרשימה על הישגים ישראליים, הרי יש לזקוף את ההישג לזכותה של ארה"ב.

      זה נכון, ואין, כמובן, כל כוונה להמעיט בחלקה המכריע של וושינגטון בהקשר זה - אבל הן הצלחות והן כישלונות בתחום מדיניות החוץ אינם בהכרח מונעים רק על ידי גורם אחד.

      המבחן העיקרי לפנינו

      גם מי שטוען שמדובר במקרה שבו "מלאכתם של צדיקים נעשית בידי אחרים" חייב לשאול את עצמו אם במקרה דנן החלוקה בין ה"צדיקים" ל"אחרים" היא אכן כה ברור. אולי מדובר בשני צדדים שהם אחד במקרה זה?

      ברם, בכל מקרה, בכל הנוגע לנושאים קריטיים אחרים, המבחן העיקרי עוד נמצא לפנינו. ההצבעה האמריקנית בחודש שעבר בוועידת הגרעין של המדינות החתומות על אמנת ה?NPT, שבה כוונו חיצי הביקורת רק כלפי ישראל, היתה בהחלט הפתעה מדאיגה מבחינתנו.

      ישראל תצטרך לפעול בנושא בחודשים הקרובים, וכבר בפגישה הקרובה בין הנשיא אובאמה לראש הממשלה נתניהו יידרשו הרבה מאוד תבונה וכישרון כדי לנטרל את הנזק שכבר נעשה, ועוד עלול להיעשות, בנושא רגיש זה.

      גם הנושא הפלשתיני לא ירד, כמובן, מעל סדר היום. איש אמנם איננו מצפה לתוצאות ממשיות מ"שיחות הקירבה" הנוכחיות, אך בחודש ספטמבר הקרוב תעמוד ישראל כנראה בפני שני תסריטים אפשריים. או, כשם שישראל מבכרת, יתחיל תהליך של שיחות ישירות (שגם הן לא תובלנה לשום דבר אם הפלשתינים יישארו בעמדותיהם הקיצוניות הנוכחיות), או שממשל אובאמה יחליט כי בהיעדר סיכוי שהצדדים עצמם יגיעו להסכמים ביניהם, יעלה הוא תוכנית משלו.

      בוושינגטון רווחות שתי דעות בהקשר זה. מצד אחד יש מי שטוען כי על ארה"ב אכן לנסות לכפות תוכנית משלה. מצד שני יש מי שמשיב כי ממילא אין כל סיכוי שמהלך כזה יצליח ולכן מוטב לא להתחיל בו כלל, בין היתר בשל המחיר הפוליטי הכבד שהוא עלול לגבות.

      ישראל איננה יכולה להתייחס בשוויון נפש לאף אחת מהאפשרויות האלה, ובפרט לא לאפשרות הקשורה בתוכנית אמריקנית יזומה - תוכנית אשר יש להניח שתהיה ברוב פרטיה קרובה יותר לעמדות הפלשתיניות, לגבי ירושלים, הגבולות והיישובים, מאשר לעמדותיה של ישראל. ולכך עלינו להתכונן.