פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      דרוש שינוי מהותי: קדימה צריכה להכנס לממשלה

      אני יודע שבמחלוקת הפוליטית בין השמאל למרכז, הנטייה של רוב העם בשלב זה היא לימין יותר מאשר לשמאל. כדמוקרט, עלי לקבל זאת כעובדה מוגמרת, אבל כאיש חושב אני חש יותר ויותר שאינני מבין את מה שמכונה "הראש הימני".
      קראתי בסוף השבוע כי יו"ר הקואליציה, זאב אלקין, טען שאין כל רע בפרישת מפלגת העבודה מהממשלה, שהרי כך יהיה אפשר לצרף את האיחוד הלאומי וניתן יהיה לחדש את הבנייה בהתנחלויות. מובן שאינני מסכים עם דרכו, אבל התחושה שלי לגביו, כפוליטיקאי בכיר המייצג רבים, גרועה יותר - אינני מבין אותו.

      האם יו"ר הקואליציה באמת חושב שאת הבנייה בהתנחלויות עוצרת מפלגת העבודה? האם מי שמונעת את צירוף האיחוד הלאומי היא מפלגת העבודה? המצב הוא שישראל חווה היום משבר בינלאומי חמור שלא ידעה זה שנים, ובידודה אינו בעיה טקטית, סוגיה חולפת. מדובר בבעיה אסטרטגית קשה וכואבת. ישראל, במדיניותה, משחקת לידי מבקריה ומתנגדיה, ולכן היא איבדה את כושר התמרון ואת היכולת לכוון את צעדיה לאן אשר תחפוץ.

      הבנייה בהתנחלויות לא יכולה להתחדש בשום צורה ותחת שום מסווה. זו כבר לא בעיה של ההיאחזויות שיש להורידן. ההתמקדות של העולם בכל הנוגע לבנייה בהתנחלויות היא כה עמוקה עד שההחלטה על חידוש הבנייה בספטמבר תהיה מעין הכרזת מלחמה זוטא על העולם כולו. זה לא רק אובאמה וזה לא סרקוזי וזו לא מרקל - היחס כלפינו מחמיר וגולש ממדינה למדינה. מבחינת היחס כלפינו, אנו עלולים לחוות את חוויותיה של דרום אפריקה, כאשר מצבנו האסטרטגי גרוע משלה כי אנו מוקפים מדינות המנסות לגרום לדה?לגיטימציה לישראל.

      אנחנו לא צריכים לחפש קואליציות שיחזקו את הממשלה בכנסת אבל יחלישו את ישראל בעולם. אביגדור ליברמן והאיחוד הלאומי הם מוצרים שיש להם קונים מבית אבל אין להם קונים מחוץ.

      להחזיר את יכולת היוזמה

      מה שמוטל על ראש הממשלה עכשיו הוא לא הרכבת קואליציה ימנית קשיחה, אלא הכנסת קדימה לממשלה ויצירת מדיניות ישראלית ריאלית ונכונה; מדיניות שתחזיר לישראל את יכולת היוזמה ולא את יכולת התגובה בלבד.

      אינני יודע לאן מכוון ראש הממשלה בנימין נתניהו. אינני משתעשע באשליות שנתניהו חושב ממש כמוני, אבל אני מקווה שהוא לא חושב כמו זאב אלקין, ושהוא מבין שהאריתמטיקה הפנימית של הפוליטיקה הישראלית היא חרב פיפיות לאריתמטיקה החיצונית.
      כל ראש ממשלה אחראי כלפי עמו ומדינתו בהווה וגם באשר לעתיד. לכן יש בהם שנכנסו עם עמדות מסוימות ופעלו אחרת לנוכח המציאות.

      אהוד אולמרט לא הגיע לראשות הממשלה עם העמדות שיצא ממנה. גם מנחם בגין לא האמין שישיג את השלום הראשון של מדינת ישראל במחיר כה גבוה. השינוי בעמדותיהם נבע מהפנמת כובד האחריות ומראיית התמונה הכוללת. גם נתניהו הגיע לראשות הממשלה בשעה שהמציאות הבינלאומית השתנתה.
      תפקידו הוא לחלץ את הספינה שהוא אמון עליה, וגם אם כל החלופות העומדות בפניו הן קשות - הטובות ביותר הן אלו שאנו נוטלים בהן את היוזמה ברוח הריאליזם הפוליטי מימי דוד בן?גוריון.