אין יותר מקום לפשרות

ועכשיו מתחיל הדיון האם בית המשפט היה חכם, או רק צודק. נראה לי שהגיע הזמן לומר את הדברים בקול. מרוב שהיינו חכמים עם החרדים כבר כל כך הרבה שנים, פתאום גילינו שאנחנו כבר לא חכמים ולא צודקים. הטקטיקה המקובלת עם החרדים היתה לנהוג בחכמה, שזה אומר לגלות הבנה ולתת להם את כל מה שהם רוצים, כדי להרויח שקט: כשהחרדים דרשו קצבאות מוגדלות לילד חמישי ואילך- היינו חכמים והסכמנו, כשהחרדים דרשו לא להתגייס לצבא- היינו חכמים והסכמנו, כשחרדים דרשו קצבת הבטחת הכנסה לאברכים- היינו חכמים והסכמנו, כשחרדים דרשו דיור מוזל עבורם- היינו חכמים והסכמנו, כשחרדים דרשו מערכת חינוך "עצמאית" שממומנת ב-100% מכספי המדינה- היינו חכמים והסכמנו, כשחרדים דרשו קוי אוטבוסים שבהם נשים ישבו מאחור- היינו חכמים והסכמנו, ואפילו כשהחרדים דרשו רק דיינים חרדים בבתי הדין הרבניים שמשרתים את כולנו- היינו ממש חכמים והסכמנו.

וכך, 62 שנה שאנחנו חכמים. כל כך חכמים עד שאנחנו מפרנסים מאת אלפי חרדים והולכים לצבא במקומם. יתרה מכך, הם מגדלים בכל משפחה שמונה ילדים בממוצע - שגם עתידים הוא לא לעבוד ולא להתגייס לצבא. ומרוב שאנחנו חכמים- התמ"ג שלנו נמוך, הצבא זועק שהוא צריך עוד חיילים, כולנו לא עומדים בנטל המיסים, אבל כולנו חכמים, העיקר שיש לנו שקט והעיקר לא להיות צודקים.

ואז בא אדם חרדי ועותר לבית משפט נגד ה'חוכמה' שלנו. מסתבר שיש עוד הרבה מחירים לחוכמה שלנו- הפקרנו אחוזים ניכרים בתוך החברה החרדית לשלטון של מיעוט מדכא: הפקרנו את הנשים שסובלות מאפליה שאין לה שום הצדקה הלכתית, שאין להן זכות להיבחר לשום מפלגה חרדית והן נאלצות לשבת מאחור באוטבוס. הפקרנו גם את החרדים הספרדים- שילדיהם לא יכולים להתקבל למוסדות החינוך החרדים הרגילים- אלא הוקמו עבורם מוסדות משלהם- פחות מתוקצבים, פחות מקושרים ופחות מושקעים. מסתבר שגם הפקרנו את ילדי החרדים- בעתירה שהוגשה לאחרונה נגד המדינה, טענו חרדים לשעבר שהמדינה הפקירה אותם בכך שאפשרה לשיטת החינוך החרדית ללמד אותם 12 שנה בלי שילמדו מילה באנגלית, שום חשבון, והם לא מוכשרים לעבוד בשום עבודה. אז אולי הגיע הזמן שנהיה גם קצת צודקים?

אולי הגיע הזמן שנאמר לחרדים- אין כאן יותר מקום לפשרה. אין מקום לפשרה כשזה נוגע לאפליה נגד מזרחים, אין מקום לפשרה כשזה נוגע לאפליה נגד נשים, ואין מקום לפשרה כשזה נוגע לחינוך ילדים. כל התאוריות על הרב-תרבותיות, והצורך של הרוב להבין את המיעוט נעצרות פה. נדמה לי שזה לא תפקידו של בית המשפט לעשות את זה. היה עדיף שנתניהו היה עושה פה סדר, בהיותו ראש הממשלה שלנו- ובעצם המנהיג של מדינת ישראל. אני עדיין מקווה שהוא יעשה את זה, אבל בימים בהם אין מלך בישראל- בימי שפוט השופטים- השופטים מחליטים- ושופט בית המשפט הגבוה לצדק במדינת ישראל אמר את דברו- זו אפליה שלא יכולה לקרות כאן. נגמרו החוכמות. זה הזמן לצדק.

אבל זה לא חייב להיות כך, לא חייבים להשאיר את העבודה לבית משפט, יש אפשרות אחרת, שהציבור והפוליטיקאים יקחו אחריות. האפשרות הזאת כבר קרתה בישראל- או יותר מדוייק בירושלים. אצלנו בירושלים, עד לפני הבחירות היינו בדיוק באותו מצב עם החרדים: אולמרט, בהיותו ראש העיר, היה כל כך חכם עם החרדים, שהוא נתן להם כל מה שהם רצו, עד שקיבלו גם את משרת ראש העיר, ועכשיו, כבר אפילו לא יכולנו להיות חכמים. מצאנו את עצמנו תחת שלטון חרדי שבו אנחנו, הרוב שאינו חרדי, צריך לפנות את השכונות שלנו לטובת חרדים. לא ניתן היה לפרסם תמונות של נשים בשום מקום, והשיא היה בחנוכת גשר המיתרים, שילדות שהיו אמורות לרקוד הולבשו בשק- ואסרו עליהם לרקוד. או אז יצאנו- כולנו, חילוניים, דתיים אורתודוקסים, קונסרבטיביים, רפורמים, שמאלנים וימנים, מזרחים ואשכנזים הרוב הציוני, זה שמשרת בצבא, משלם מיסים, מרגיש אחריות לעיר ירושלים בפרט ולמדינת ישראל בכלל- ואמרנו עד כאן.

ותנחשו מה קרה? ניצחנו. לשם שינוי לא ויתרנו, אלא נלחמנו בכל הכוחות כדי לודא שנוכל לגור בעירנו האהובה. ניצחנו. יש לנו ראש עיר חילוני, ובפעם הראשונה מזה הרבה שנים יש גידול במספר הילדים בחינוך הממלכתי והממלכתי-דתי בירושלים. אני מציעה לכולם להיזכר במה שאנחנו בירושלים נזכרנו- אנחנו הרוב פה, וביכולתנו להחליט מה יקרה במדינת ישראל. אין שום סיבה שנמשיך לתת לקבוצה קטנה וסגורה זכויות יתר על חשבוננו, הגיע הזמן שנדרוש מהפוליטיקאים שלנו צדק. פשוט כבר אין לנו ברירה אחרת.


• הכותבת היא חברת מועצת העיר ירושלים