רשמי מונדיאל: הכדורגל והחיים שלנו

אף על פי שבעת כתיבת שורות אלה נמצאים משחקי המונדיאל רק בתחילת הישורת השנייה מתבקשות הערות ראשוניות. כמובן בכדורגל כמו בכדורגל בכל משחק עשויות להיות הפתעות אבל באופן כללי קו האפיון המרכזי של המשחקים עד כה טמון באופי המאוזן יחסית של המשחקים.

חלפו - כנראה לבלי שוב - הימים של פערי איכות קוטביים בין הנבחרות. וכך בשעה שדרום קוריאה אשר במונדיאל הראשון שלה ב1954-שילמה שכר לימוד יקר מול הונגריה (9:0)ומול טורקיה (7:0)הפעם שונים הדברים. ניצחונה של דרום קוריאה על יוון (0:2)אף התקבל באדישות שכן הדרום-קוריאנים הוכיחו את עצמם עוד ב2002-וגם אם הם הפסידו לארגנטינה 4:1רוב המשחק היה שקול. הדברים אמורים גם לגבי פרגוואי שב1958-הובסה על ידי צרפת 3:7ואילו הפעם ניהלה מאבק שקול נגד אלופת העולם איטליה.

במילים אחרות במונדיאל הנוכחי נעלמה כמעט לחלוטין התופעה של נבחרות המהוות שק חבטות ויעידו על כך שווייץ (שהדהימה את ספרד) וצפון קוריאה (שהופעתה מול ברזיל הגדולה היתה מכובדת למרות ההפסד).הלקח השני שעולה מן הסיבוב הראשון של משחקי הבתים הוא שבכל הקשור לטקטיקת המשחק הרווחת לא ניתן להפריד בין המונדיאל לבין משחקי ליגת האלופות. באופן ספציפי יותר רוחו של מאמן אינטר ז'וזה מוריניו אופפת גם את הטורניר הנוכחי.

הגם ששיטת המשחק הפתוח שבעבר הרחוק הביאה לתוצאות הלקוחות מעולם הטניס (כמו ניצחונה של אוסטריה במשחק רבע הגמר של מונדיאל 1954 על שווייץ בתוצאה 5:7) נמוגה אל תהום הנשייה לפני עידן ועידנים הצלחתו של מוריניו העניקה רוח גבית לפילוסופיית המשחק שלו. כתוצאה הפכו משחקים רבים בטורניר הנוכחי לתעתיק (גם אם דהוי לרוב) של הסגנון של אינטר המושתת על מערך הגנתי מעובה.

מעבר לטביעת אצבעותיו של מוריניו על המונדיאל משקפת הטקטיקה הרווחת עד כה במשחקי דרום אפריקה גם את רוח התקופה התקשורתית. בעידן שבו הפכו מאמנים לא מעטים (במיוחד במערב אירופה ובאמריקה הלטינית) ליעד למתקפה תקשורתית חריפה גם על רקע התחרות בין העיתונים (שחלקם נמצא בעיצומה של מלחמת השרדות) לא מפתיע שהעומדים בראש הצוות המקצועי מעדיפים להבטיח את מעמדם באמצעות טקטיקה מבוקרת גם אם נבחרתם משופעת בכוכבים. מחירו של כישלון נתפש גבוה מדי עבורם בתקופה שבה כל צעד ומהלך נבחנים בזכוכית מגדלת ולעיתים גם בסגנון מתלהם ויעיד על כך היחס שלו זוכה מאמן צרפת ריימונד דומאנק בתקשורת הצרפתית. ואגב הנטייה למזער סיכונים אינה ייחודית לעולם הכדורגל ויש בה גם כדי לשקף דפוס התנהלות מדינתי שכיח למדי בהקשרים דיפלומטיים ואסטרטגיים רבים.

לסיכום מסקנה שחורגת מהמגרש. באותה מידה שהמונדיאל העניק הזדמנות נדירה למארחת מוכת הפשע העוני והמצוקה לזכות ברגע של חסד עולמי כך הפך חודש הקרנבל עבור כולנו למעין מפלט משאון החיים. לכן גם אם איכותם הכללית של המשחקים מאכזבת המשחק הפך למשני בהשוואה לפונקציות החברתיות הכרוכות בצפייה בו. היציאה מן השגרה וההתכנסות עם חברים מספקות תחליף ראוי - גם אם אסקפיסטי - לצרות ולטרדות הקולקטיביות והאישיות.

רק בזכות המונדיאל המשט הבא וביה"ס בעמנואל יכולים להטריד את מנוחתנו קצת פחות מהרגיל.