אירוע ההשתלטות על הספינה "מאווי מרמרה" והשלכותיו על מצבה של מדינת ישראל היו מיוחדים במינם. בתולדות המבצעים הצבאיים של ישראל, עד כה לפחות, לא היו גלי הדף דיפלומטיים כה הרסניים ועוצמתיים באופיים כמו אלה שבאו בעקבות המבצע. זה היה "צונאמי" בינלאומי.
הנתונים על פני השטח - תשעה הרוגים, השתלטות על ספינה מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל ואהדה בינלאומית למשימת השלום, לכאורה, של ה"מרמרה" - היו מחסום עיקש לכל ניסיון ישראלי לרכוש תמיכה בינלאומית כלשהי למבצע שהסתבך כה קשות.
אחרי אנטבה לא נדרשה ועדה
יש לומר את האמת. אילו, למשל, היה נכשל מבצע אנטבה, המבצע שנועד לשחרר את הנוסעים החטופים במטוס "אייר פראנס" שנחת באוגנדה; או אילו נספו, חלילה, כל נוסעי מטוס "סבנה" שנחטף ונחת בשעתו בישראל - ספק אם העולם היה מביע אהדה למבצעים של ישראל, על אף המטרה האנושית, הנאצלת, של מבצעים אלה: שחרורם של אזרחים תמימים חפים מפשע, שנקלעו בעל כורחם לרשת המזימות של ארגוני טרור פלשתיניים ובינלאומיים.
ההבדל הוא שבמבחן התוצאה ההצלחות של שני המבצעים לא הניעו את הצורך להקים ועדת חקירה ישראלית בעלת נופך בינלאומי לבחינת המבצעים.
אבל גם אילו נגררה ה"מאווי מרמרה" לנמל אשדוד ללא כל שפיכות דמים וללא גלים, ספק אם מדינות אחרות, ובראשן טורקיה וראש ממשלתה, היו נוקטות נימה מתונה כלפי ישראל. הרי טורקיה יזמה את תהליך הצינון ביחסיה עם ישראל זמן רב לפני שה"מרמרה" הרימה עוגן. אלא שכרגע המצב הוא שהתביעות שהוצגו לישראל, לחקור את פרשת המשט, נבעו מארה"ב, צרפת, בריטניה, גרמניה ואיטליה. כדי להשביע את רצונן של מדינות חשובות וספורות אלה, שראשיהן לא נוקטים לשון איומים חריפה כלפי ישראל, הוקמה ועדת טירקל.
יש להניח כי פגישה נוספת בבית הלבן, בין ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו לבין נשיא ארה"ב ברק אובאמה, כלל לא היתה מתאפשרת אילו התעלמה הממשלה מדרישותיהם של מדינאים זרים כאובאמה, סרקוזי, מרקל, קמרון וברלוסקוני. הם, וגם ראש ממשלת קנדה, הארפר, מהווים כיום את הגרעין האוהד הקשה אשר שומה על ישראל לשמר אותו, ובשלמותו.
ועדת טירקל, על משקיפיה מאירלנד ומקנדה, היא מחיר לא קל ובעל אופי תקדימי שמשלמת ישראל, ואנוסה לשלם, כדי להוסיף ולהיות בת שיח לגיטימית. מכאן נובעת ההסכמה הישראלית לנוכחות שני המשקיפים הזרים בוועדה. הללו מעניקים לממשלה גיבוי מגרעין קשה של מדינות חשובות, ובראשן ארה"ב. מובן שוועדת טירקל לא תוכל להעניק לישראל כל חסינות מפני עוינותן המתמשכת של טורקיה ושל המועצה לזכויות אדם של האו"ם, שכבר החליטה להקים ועדת חקירה משלה, כלומר "ועדת גולדסטון 2". אבל כאן מדובר בגורמים שבכל מקרה "יחפשו" את ישראל.
אם נרצה נראה כי רק הוועדה בראשותו של השופט (בדימוס) טירקל תוכל להיות חומת מגן, גם אם מאוד פריכה, מפני הוועדות המשייטות בדרך. זהו המחיר התקדימי שישראל נאלצת לשלם עקב דרישה בינלאומית, כדברי שר המשפטים נאמן. והכל כדי להוסיף ולשמור, לפחות עם מקצת העולם, על רמת שיח מדינית נאותה ככל הניתן עקב ההשלכות הקשות של מבצע ההשתלטות על ה"מרמרה". עלינו להודות כי זהו המחיר, למרבה הצער, שישראל היתה אנוסה לשלם.
את החקירה האחרת, לגבי ההחלטות הפנים?ישראליות, ינהל מבקר המדינה, מיכה לינדנשטראוס, אשר יניח, בסופו של דבר, את הדו"ח שלו על פעולת המשט על שולחנה של הוועדה לביקורת המדינה של הכנסת.
מה שלא תעשה ועדת טירקל, שנועדה לקהילה הבינלאומית, תוכל לעשות הוועדה לביקורת המדינה: להחליט, על סמך ממצאי דו"ח המבקר, אם אלה יהיו חמורים, להקים גם ועדת חקירה ממלכתית, על כל המשתמע. על כן, ובהקשר הפנים?ישראלי, למי שתובע גם את הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית יש לומר כי הוא יכול להשליך את יהבו (ואת תקוותו הפוליטית לעריפת ראשים) על ממצאי המבקר.