פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פעם צנחן, תמיד צנחן

      ניר לנדוי, בן 29, מכור לריגושים ולאתגרים. צנח מאות צניחות חופשיות והפך לאחד הצנחנים הבולטים בארץ, עד שלפני כשנה וחצי נפצע אנושות במחנה אימונים בארה"ב ונותר משותק מהצוואר מטה. כשאשתו אורנה צמודה אליו, הוא עומד עכשיו מול אתגרים חדשים, ולא מתכוון לוותר

      "ניר היה צריך לצאת למחנה האימונים עם אלוף העולם בצניחה חופשית שבועיים לפני החתונה שלנו", סיפרה השבוע אורנה לנדוי, בת 29, "אמרתי לו, ‘עזוב, תקבל איזה נקע וזה יהרוס לנו את החגיגה’. בסוף הוא נסע שבועיים אחרי החתונה, נפצע אנושות וגסס כמה ימים. ואני בכיתי, אוי, כמה בכיתי". ניר מתקרב אל אורנה עם כיסא הגלגלים שלו, ובעיניים אוהבות ומפוכחות היא ממשיכה: "הוא עשה את הבלתי ייאמן, הוא חי, הוא איתי, התחיל לנהוג, עובד על המחשב, אף אחד בעולם לא ייקח מאיתנו את הביחד, את השכיבה זה לצד זה במיטה, את הוויסקי המשובח, את התסכולים והבכי, את החיים", אומרת האישה הצעירה שלא משה מניר לרגע אחד. היא מנגבת את הדמעות, ומיד שואלת אותו אם הוא זקוק לדבר מה.

      ניר לנדוי, תושב מודיעין בן 29, היה מכור בחייו הבוגרים לריגוש, לסיכונים, לאתגרים. הוא בילה בעיקר בשמיים, צנח מאות פעמים צניחה חופשית והפך לאחד הצעירים המוכשרים והמבטיחים בישראל בענף הזה. בישראל יש שני מועדוני צניחה חופשית בלבד - האחד בצפון, האחר בדרום - אבל אלפי הצנחנים שמגיעים לשם בקביעות נשבעים שמדובר בחוויה הכי מטלטלת בעוצמתה שעברו מעולם. הדבר המרגש והמאתגר היחיד בשבילם הוא הקפיצה הבאה מהמטוס אי שם בגובה 12 אלף רגל (כ?4 ק"מ) מעל האדמה ובמהירות של 220 קמ"ש.

      בקושי דקה אחת באוויר - ורגע לפני הנחיתה לקרקע - שינתה לעד את חייו של לנדוי. עכשיו, לראשונה מאז הפציעה האנושה, אחרי שהדהים את רופאיו ושרד כנגד כל הסיכויים, הצנחן המחונן, המשותק עתה מכפות רגליו ועד הצוואר, מדבר לראשונה בראיון ל"ישראל השבוע". קרוב לוודאי שלנדוי הוא פצוע הצניחה החופשית הקשה ביותר בישראל, אבל הוא מצהיר שזה דווקא ספורט בטוח, ומזכיר שמתאונות דרכים נהרגים הרבה יותר אנשים. על אף הפציעה הקשה, שהותירה אותו נכה ומשותק בכל גופו ומונעת ממנו לבצע את הפעולות הפשוטות ביותר, הוא אומר שכוח הרצון שלו לחיות ולא להיות קורבן הוא מעל הכל ושאין לו שום כוונה להפסיק להתקדם בשיקום המפרך שהוא עדיין עובר בכל יום.

      דווקא ספורט בטוח

      לפני כחמש שנים התחיל לנדוי לצנוח. אחרי שנים של שירות סדיר וקבע רציני ותובעני בחיל המודיעין, התחשק ללנדוי הצעיר להתאוורר קצת ולאתגר את עצמו. "מגיל צעיר הייתי מכור לריגושים, לסיכונים, לכל דבר שיש בו אתגר מעניין ומרתק. עשיתי בנג'י, פעלולים באופניים ועוד", מספר ניר. לנדוי הגיע למועדון הצניחה החופשית פרדייב, הסמוך למושב הבונים שבחוף הכרמל. חבריו למועדון הצניחה מעידים שהוא היה אחד הצנחנים המוכשרים והבולטים בארץ. אחד הצנחנים שמכיר אותו מקרוב אומר עליו שהוא היה "פשוט אלוף בצניחות". הוא מרצין מעט ומוסיף: "אהבתי לראות את הרצינות שלו, את הנחישות. בזמן קצר הוא הפך לאחד הבולטים בתחום בישראל. היה יוצא כל שנה למחנות אימונים בחו"ל, פשוט משקיען ומוכשר מאוד".

      ניר עצמו מצטנע ואומר שלא היה בו משהו מיוחד, אך מיד מוסיף שהצניחה זרמה בעורקיו 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. "זו לא רק הצניחה עצמה. אחרי הריגוש הזה אתה יושב עם החברים, צופה בצילומי הצניחה, מנתח אותה, נכנסים לאינטרנט, רואים צניחות אחרות, הכל. חיים את העניין כל הזמן", מספר לנדוי, "התחלתי לצנוח בסגנון טנדם, שזו צניחה עם מדריך צמוד, ולאט לאט התקדמתי, תפסתי עוד סגנונות שונים ומגוונים באוויר, עשיתי קורסים, למדתי המון. בערך מהצניחה ה?40 שלי התחלתי ליהנות הרבה יותר ופחות ופחות לפחד".

      על פי הערכות גורמים המתעסקים בענף, בישראל יש כ?3,000 צנחנים קבועים. אלפי בני אדם שצונחים מאות פעמים בשנה, על בסיס חודשי, שבועי ואפילו יומי. טליה וולף, סטודנטית לעיתונאות בת 25, היא אחת הצנחניות והמדריכות הקבועות במועדון. היא אומרת שהיא מכורה לזה, שמי שמציץ נפגע, ולא יכול להפסיק. "מדובר בספורט מדהים ואתגרי שמושך אלפי בני אדם שמתמכרים להרגשה הזאת באוויר, לצניחה החופשית. לא מדובר בכלל בספורט מסוכן, להפך. יש בממוצע כמה תאונות בודדות בשנה כתוצאה מצניחה, ובדרך כלל מדובר בשבר ברגל, נקע או פציעות אחרות קלות מהסוג הזה עקב נחיתה לא מוצלחת. נכון שהיו גם הרוגים בעבר כתוצאה מצניחה, אבל כמה יש כאלה בתאונות דרכים?", היא שואלת לאחר עוד צניחה מוצלחת.

      אימונים בכל העולם

      אורנה, אשתו של ניר, הכירה אותו לפני כשמונה שנים. האהבה ניצתה מיד, והשניים כמעט שלא נפרדו לרגע. אחרי שלנדוי נדבק בחיידק הצניחה הוא עזב הכל בסופי השבוע, ונסע להיות באוויר כמה שיותר. "ראיתי שהוא הכי אוהב את זה בעולם. פירגנתי לו. לא פחדתי אף פעם שיקרה לו משהו, תמיד סמכתי עליו וידעתי שהוא טוב בכל מה שהוא נוגע בו", היא מספרת.

      לאורנה גם לא הפריע שניר וחבריו הקרובים לצניחות החופשיות לא הסתפקו רק במועדון הצניחה הצפוני של ישראל, ונסעו בכל שנה למחנות אימונים ברוסיה, בצ’כיה, בשווייץ ובאתרים נוספים. אורנה דווקא הרגישה שזה היה מלהיב ביותר לראות כמה ניר נהנה מהעניין, והיא אף פעם לא ביקשה ממנו להיזהר או שלא לנסוע לאחד המועדונים ברחבי עולם.

      לפני כשנה וחצי, שבועיים בלבד אחרי שהתחתן, יצא לנדוי עם חבריו למחנה האימון. "הגענו לשם, פגשנו את אלוף העולם והיו כמה ימים מדהימים. מדובר באחד משני מועדוני הצניחה הכי גדולים בעולם, היו לנו הדרכות על הקרקע, צניחות נהדרות, כיף ענק", מספר ניר.

      ביום הרביעי לצניחות, מיד אחרי שיחת טלפון עם אורנה ואחרי מאות צניחות מוצלחות, ניר עלה לשמיים, קפץ מהמטוס, צנח והתרסק. "אני אפילו לא זוכר את העלייה למטוס, רק את הבוקר שלפני", משחזר ניר, "צנחתי וכנראה עשיתי לופ לא טוב, במהירות גבוהה מדי, ונחתי לא טוב. התרסקתי. סיפרו לי שהייתי בהכרה. שאמרתי שהרגליים כואבות לי. חיל האוויר האמריקני שהתאמן שם פינה אותי מיד בהיטס לבית חולים מקומי".

      הדרמה במקום היתה גדולה. שני חבריו הישראלים של ניר ראו את ההתרסקות, והבינו מיד שהוא נפצע קשה מאוד. אורנה חיכתה באותה העת בבית לשיחת טלפון מניר. כשהטלפון סוף סוף צילצל, היה זה אחד החברים לצניחה, שהודיע לה שהוא נפצע ושכדאי שתעלה על המטוס הראשון לארה"ב.

      "אמא של ניר היא סוכנת נסיעות ובתוך כמה שעות היינו בנתב"ג", נזכרת אורנה, "היו אז סופות שלגים, והגענו רק אחרי 24 שעות. כל הטיסה לא הפסקתי לבכות. לבכות כמו שרק ילדים יודעים. הגענו אליו והיה לי מאוד קשה לראות את ניר ככה. היו עליו 18 עירויים, כתמי דם, כמעט התעלפתי".

      בין חיים למוות

      ניר נפגע בחוליה החמישית של עמוד השדרה, שלמעשה התרסקה כליל. מערכות גופו החלו לקרוס, והוא הוכנס לניתוח ארוך. הרופאים אמרו למשפחה ולחברים שהוא נפצע אנושות, ושיש סיכוי גדול שלא ישרוד את הניתוח. "הוא פשוט גסס, היה בסכנת מוות אמיתית ומוחשית", מספרת אורנה, "ידעתי שהוא חזק. אני מכירה אותו וידעתי שיילחם על חייו. עשו הכל להציל אותו ואני אמרתי לו כל הזמן, לחשתי לו באוזן שיחזיק מעמד אפילו שהוא היה מונשם ומורדם. רק רציתי שהוא יחיה ולא הבנתי בכלל שאם זה יקרה אז הוא יהיה משותק מכף רגל ועד צוואר. כל הזמן ישבתי לידו, והדבר הכי חזק שאני זוכרת זה ששמתי לו באוזן את השיר של ריטה ‘אני בוחרת בך שוב’".

      ניר נאבק על חייו, הצליח לשרוד את הימים הראשונים הקריטיים ועבר ניתוח נוסף. רק כשיצא מכלל סכנה התחילה אורנה להבין שהחיים לעולם לא ישובו להיות מה שהיו. "לאט לאט התחלתי לקלוט שניר יישאר משותק מהצוואר ועד הרגליים. זה לא היה לי פשוט. מצד אחד החלטתי להפוך כל אבן כדי שישתקם בצורה הכי טובה, ומצד שני, מבחינה גופנית, היה לי פתאום ניר אחר לגמרי".

      ניר איבד כל יכולת לשלוט על איברי גופו, מהצוואר ומטה. למעשה הוא תלוי בסביבתו כדי להתנייד ולבצע פעולות יומיומיות כגון אכילה ורחצה. "קיבצתי את כל האנושיות שבי, את האהבה האדירה שלי אליו, והבנתי שניר כבן אדם לא השתנה", מספרת אורנה על הימים שאחרי הפציעה, "הנכות שלו לא גרמה לו להיות פחות טוב, להפך. פשוט בחרתי בו מחדש. החלטנו יחד שנעבור בכל פעם עוד מכשול יחד, שנתגבר. אני מאמינה ברפואה שתתקדם ותעשה ניסים ושננצח את הכל".

      אורנה וניר הכירו את פציעתו של כריסטופר ריב, השחקן שגילם את סופרמן והפך למשותק כתוצאה מנפילה מסוס, ופנו לרופאו, ד"ר סטיבן קירשבלום. "אמא שלי נפגשה עם הרופא והתייעצנו איתו אם כדאי לעשות ניתוח ניסיוני המחדש את החוליות שקרסו. ריב נפצע בחוליות הראשונות ואילו אני נפצעתי בחוליה החמישית, כך שהפציעה שלי היא בדרגה נמוכה יותר. הרופא טען שעוד לא הגיע הזמן ואמר שאת הילד שלו הוא לא היה שולח לכך. שהסיכון רב עדיין על הסיכוי", מספר ניר.

      לנדוי עובר עתה שיקום בבית החולים תל השומר, בין השאר טיפולי פיזיותרפיה, הידרותרפיה, ריפוי בעיסוק וטיפול פסיכולוגי. "לא ויתרתי לרגע. קרעתי שם את עצמי", מספר ניר, "יכולתי לשכב ולהתבאס, להיות קורבן, אבל החלטתי שאת כל ה’רעל’ שלי על הצניחה אני מעביר עכשיו לטיפולים, לשיקום. לא הסכמתי להידרדר למקומות חשוכים".

      כעבור כמה חודשים עזב ניר את בית החולים, והגיע עם אורנה לביתם החדש במודיעין, ששופץ והותאם לצרכיו החדשים. "עצם זה שאני מצליח להתנייע עם כיסא הגלגלים, לעבוד על המחשב ועכשיו התחלתי גם לנהוג בעצמי - זה דבר ענק בשבילי", הוא מספר על הישגיו, "זה לא פשוט פתאום להיות תלוי באחרים, כרוך אחרי אורנה. חיי הזוגיות משתנים, ועכשיו העצמאות שלי חוזרת אלי לאט לאט. אפילו התחלתי לחפש עבודה".

      האהבה ניצחה

      למועדון הצניחה החופשית הוא לא חזר. הוא אומר בקול שקט שאין לו צורך בכך והוא לא מרגיש שזה יתרום. "אם הייתי יכול לצנוח באמת, כמו פעם, הייתי עושה זאת בשמחה. אני לא מתחרט על כלום, אבל להגיע לשם ולצנוח במצבי רק כדי לצנוח - זה לא בשבילי. כרגע יש לי אתגרים אחרים ואני אכבוש אותם, אני לא מתכוון לוותר לעצמי. יום יום אני עוסק בשיקום, כל הזמן מנסה להתקדם".

      אורנה וניר אומרים שהבית שלהם שמח למרות הכל. כל הזמן באים אליהם חברים, הם יושבים איתם על כוס ויסקי משובח מאוסף הבקבוקים המפואר של ניר, משחקים פוקר, מבשלים, יוצאים למסעדות ולסרטים וצוחקים המון. וגם בוכים כשזה בא.

      "עברנו הרבה מאז הפציעה של ניר. למדנו להכיר מחדש, מזווית אחרת, להתרגל לזוגיות שונה, לדעת שיש עוד מכשולים בדרך, והאהבה שלנו ניצחה הכל. לפעמים כשאני בוכה המון, אני מיד נזכרת שזה היה יכול להיגמר הרבה יותר גרוע. אני מסתכלת על הבעל החזק שלי, שבה לעצמי, מחייכת חיוך גדול ואומרת לו - 'יאללה, ניר, בוא ניסע לאיזו מסעדה טובה'".