שומר מסך

המחוקק אמר את דברו לגבי עובדי מדינה ואנשי צבא וביטחון שצונחים הישר לפוליטיקה, ושכח שהחוקים הללו רלוונטיים גם לאנשי תקשורת. חייבים חוק אחד לאלו שהרייטינג שלהם שווה קולות בקלפי עוד לפני שהתמודדו. לכן, במקום שבו רמטכ''ל מחכה שלוש שנים – איש תקשורת לא יכול להסתפק בלהודיע על כוונותיו רק חצי שנה קודם. צריך להיות דין אחד לכולם. לכן, שלוש השנים צריכות להיספר מעתה גם בכל הנוגע ליאיר לפיד, אפילו אם הוא לא רמטכ''ל.

אתמול דנה כנסת ישראל בחוק הצינון של אנשי תקשורת, "חוק יאיר לפיד''. על פי חוק זה, עיתונאים שחושקים במושב בבית הנבחרים, חייבים בתקופת צינון של ששה חודשים עד שנה, בטרם יצאו למירוץ לכנסת. רבים משייכים את ריצת ה'אמוק' הנוכחית של הח''כים, מציעי החוק, בחששם מכך שהבן של טומי לפיד ז''ל, יתפוס להם את הכיסא בכנסת הבאה ואיתו שובל של מועמדים עם אותה האג'נדה.

אלא שחוק לפיד, מה לעשות, הוא יותר מסתם חשש. הוא עניין עקרוני הנוגע לחוקי השוויון וההגינות הפנימית של המועמד, המככב בשעת שיא של שידור, מול מי שבא מהפריפריה ורוצה לייצג את מי שאין לו הון, שלטון ותקשורת בכיס הקטן. זהו גם עניין של מי שלא תמיד, בתום לב או שלא בתום לב, יכול לנצל את אמצעי התקשורת וליצור מחנה מעריצים שבבוא היום יטילו לקלפי את הפתק עבורו.

נוסיף לכך את העובדה שהמסך הקטן הפך בשנים האחרונות לפלזמה עתירת אינטשים והאיש שנשקף ממנה הוא לא עוד דמות, אלא חלק ממשפחה שצופה, שומעת ומתחברת לאותו טלאנט, בדיוק כמו שהוא מתחבר לישראלים שהוא מופיע בפניהם.

הכנסת הנוכחית מוכיחה שיש משהו בעולם הזוהר והתקשורת המשמש קרש קפיצה נוח וייחודי, המוביל בסופו של דבר את הדמות הדומיננטית מהמרקע הישר לערוץ הכנסת במסלול ישיר. כך היה עם אבא של יאיר, שמהכיסא שלו ב"פופוליטיקה" צנח הישר לכנסת, ובתוך זמן קצר התייצב במשרד המשפטים כשר בכיר ולוחמני. גם ח''כ שלי יחימוביץ', שלאחר ראיון לא נשכני עם מועמד העבודה החליטה שמצאה בית חם באותה מפלגה. לא רחק היום והיא הפכה לח''כית פעילה ודומיננטית, במיקום מכובד ברשימה. אם ננסה להיזכר, היא לא סיפרה על כוונותיה בשידור מעולם, למרות שלא ייתכן כי לא ידעה על הדילמה בה היא נמצאת באותם ימים.

לצידה של יחימוביץ' נמצא בכנסת את ניצן הורוביץ, אנסטסיה מיכאלי, אורי אורבך, דניאל בן סימון ואורלי לוי, בתו של דוד לוי איש הליכוד, שהנחתה תכניות טלוויזיה והייתה דוגמנית. והיו גם מועמדים כגדעון רייכר ואריאלה רינגל הופמן. והיו אז גם מי שחיזרו אחריהם והם סרבו, כמו יאיר לפיד וחיים יבין. יוצא אפוא, שאחרי שכנסת ישראל אוכלסה בעורכי דין, הגיע תור העיתונאים, כי מי כמוהם – המצויים ברחשי פוליטיקה - יודעים טוב יותר מה לעשות?

אין לי דבר נגד המעברים הללו. בסך הכל מדובר באנשים ראויים שצריך לתת להם לנסות לעשות טוב יותר, את מה שהם חושבים שהם יכולים לעשות עוד יותר טוב מאחרים. בינתיים לפיד ממשיך לאחוז במושכות השידור בליל שבת ולהבטיח שאם וכאשר, הוא יודיע חצי שנה קודם.

הבעיה היא התמיכה בהחלטתו מצד הממונים עליו, כי הרי ברור שהישיבה בכס המגיש היא חלק מצבירת הרייטינג ולכן אסור היה לתת לו לשוב למסך – היה צריך להגלותו מהטלוויזיה ולשמרו אצל המעסיקים שלו בידיעות אחרונות בלבד. ובינתיים יאיר, שים לב: "כל בני האדם נולדו שווים, אבל הם צריכים לעבוד קשה בשביל להיות שווים את זה". אתה כתבת זאת במוסף 7 ימים, ב-17 במרץ 2006. כמה מתאים.


• הכותבת כיהנה כחברת מועצת הרשות השנייה.