צעדת האברכים לכלא והמפגינים הקולניים שילוו אותם, בעיצומו של מה שרובנו מחשיבים כיום עבודה, הם דוגמא לפאניקה שמתפשטת בעת האחרונה ברחובות ירושלים ובני ברק. צירוף מקרים הוא שהעלה לכותרות בחודשים האחרונים את רוב מוקדי החיכוך בין המגזר החרדי למדינת ישראל. די אם ניזכר בפרשת הקברים בחדר המיון בבית החולים ברזילי ובפרויקט אנדרומדה ביפו, הצהרותיו של ראש העיר תל אביב רון חולדאי, ביטול קצבאות האברכים על ידי בג"צ וצעידתו של יאיר לפיד לפוליטיקה. אבל לא אלו גרמו לפאניקה.
חלק מהמפגינים היום אולי באמת חשים רדופים, אבל הקריאה לצאת לרחובות יצאה ממנהיגי המגזר מוכה העוני והבורות. אלו מנהיגים שלא מסוגלים להתמודד עם השאלות שצאן מרעיתם שואל, ומנסים להפנות את הזעם החוצה, אל החילונים, אל השוטרים, אל העולים מרוסיה, אל הציונים, אל השופטים, אל המדינה.
ההוויה קובעת את התודעה
אל תאמינו לתמונות. מאחורי כל אברך משתולל עומדת משפחה ענייה ומפוחדת, שספק אם היא בכלל מבינה באיזה קרב רחוב משתתף היום הבן או האב ולמה. אחרי הפיאסקו של סגן שר הבריאות ליצמן בפרשת הקברים, נדמה היה שאפשר לשמוע רעש של אסימון נופל באזור בני ברק. גם חסידי גור קנאים, שמצאו את עצמם מפגינים באשקלון מול ספק קברים של ספק יהודים, התקשו להבין מה ליצמן חיפש שם, בקרב שסופו ידוע מראש. הנזק התדמיתי שנגרם להם אז היה מתקבל בהבנה, לו מישהו חשב ברצינות שמדובר בקברי יהודים. אך אם יש מישהו בישראל שיודע לזהות פוילע שטיק, זה החרדים עצמם.
למרות ההפגנות, אלו ימים של שינוי ותמורות בתוך החברה החרדית ובנקודת הממשק בינה לבין מדינת היהודים. למרות הבדלנות האידיאולוגית, יותר ויותר חרדים עוזבים את חברת הלומדים ויוצאים לעבוד לפרנסתם. בלית ברירה ומול איום העוני, נעתרים הרבנים ומתירים גם למספר הולך וגדל של נשים להתפרנס במקצועות, שפעם היו מחוץ לתחום, החל מעריכת דין וכלה בעבודת כפיים.
המספרים עדיין קטנים, והשתתפות החרדים בשוק העבודה בישראל עדיין בטלה בשישים, אבל אבן הדומינו הראשונה נפלה. יותר משהכבידו החרדים על קופת המדינה, הכבידה הטפילות על המבנה החברתי והכלכלי של המגזר שלהם. כשישיבות לעילויים התמלאו באברכים מלאי אמונה אך חסרי בינה, מוסר העבודה הלך ונעלם, קבצנות ושנור הפכו למקצוע והעוני התפשט במהירות. כמה אירוני, שדווקא חולשת החילונים מול תביעות החרדים לעוד ועוד קצבאות, התבררה כמדרון החלקלק.
להמשיך ולשנות
אבל שינוי לא יגיע, מבלי שהקנאים עם גישה ישירה לכספי המיסים יאחזו בקרנות המזבח. ליותר מדי גורמים פוליטיים ורבניים יש אינטרס להשאיר את המצב כפי שהוא. הם יודעים, שככל שישתפר המצב הכלכלי ויגדלו נקודות הממשק בין החרדים לחילוניים, תקטן יכולת ההשפעה שלהם על ציבור כה גדול וצייתן. היוצאת מהכלל היא תנועת ש"ס של הרב עובדיה יוסף, שמצליח לשלוט בחסידיו למרות השתלבות רובם בכל עורקי החברה בישראל. אבל מנהיגי ש"ס הפוליטיים יודעים, שמנהיג כריזמטי ודומיננטי כמו הרב יוסף הוא מצרך נדיר ביותר, וכל האלי ישיים, אריאל אטיאסים ואריה דרעים מודאגים מהיום שאחרי לכתו.
דווקא עכשיו, מול מפגן הכוח לכאורה של החרדים, צריך להמשיך ולעודד את השינוי. לא להיכנע לאלימות הפיזית, המילולית והפוליטית. לא להירתע מאיומים, לא ליפול לסיסמאות שואה נבובות. צריך לקצץ בקצבאות, לדרוש יציאה לעבודה ולא לפחד להתערב בתכני מערכת החינוך. מדינת ישראל זקוקה לחרדים בשוק העבודה, בצה"ל וכן, גם בחדרי הלידה. דווקא עכשיו, כשיש דם ברחובות חייבים להביא את המפנה. את הפחד של החרדים חייבים לתעל, בשבילם ובשבילנו.