מתברר שהדרך לטבריה עוברת בשדה התעופה בלונדון. ככה לפחות הסבירו לי הילדים ובעלי כששמעו שבזמן שבועות מתקיים משחק הגביע בליגה האנגלית. "אבל אמא, את הנופים המשעממים שלך אפשר לראות כל יום", התחנן הילד, "אבל לראות את אברם לוקח סוף סוף את הגביע ומחסל את קללת המקום השני זה פעם בחיים". לכי תתווכחי עם ההיגיון הזה.
גם אני גדלתי כאוהדת כדורגל שרופה. אחותי תמי ואני לא הסכמנו להפסיד משחק בשביל שום פרס שבעולם. את ימי ההולדת שלי חגגתי עם כל שחקני מכבי, אצלנו בבית. אבל לקראת התיכון, המחלה החלה לחלוף. הסימפטומים נרגעו, התשוקה והעניין עברו לדברים אחרים. חשבתי שזה נגמר, אבל הייתי תמימה. כי מכור הוא מכור, וברגע שבעלי הסביר לי (בערך דקה אחרי שהכרנו) ש"אמא וקבוצת כדורגל לא מחליפים", הבנתי שיש לי שתי אפשרויות: להלחם או להצטרף.
המלחמה לא עזרה. הניג'וסים נתקלו בחומת אדישות בצורה, כשלא משנה אילו מתנות ופרסים הייתי מציעה לו ולילדים כלום לא הפסיק את המבט הבוהה בחרדת קודש במסך המלבני. האמת, שחלק מהאטימות שלהם בתקופת המשחקים היא דבר מבורך. זמן טוב להתוודות על חטאים, להצהיר הצהרות, לדבר איתם על כל נושא שבעולם.
כשהבנתי שאני נלחמת בטחנות רוח, החלטתי להמיר את דתי לאדום. הלהט של בעלי לכדורגל, האהבה שלו להפועל באר שבע ולכל מה שהיא מסמלת, לא יכלו שלא לשאוב אותי גם לתוך המחלה. לאט לאט נשאבתי, ראיתי משחקים, הלכתי יחד איתו, הפכתי לאוהדת שרופה של הפועל באר שבע - קשר שהתהדק לאחר שחברתי הטובה אלונה קנתה את הקבוצה (ותודה לאל נשארת גם העונה!). כשהבנים שלי התחילו ללכת למשחקי הפועל תל אביב (בכל זאת, צריכים לאהוד גם קבוצה שסיכוייה לקחת אליפות הם ריאליים...), המחלה האדומה התפשטה, ועד היום קשה לי לישון בלי לדעת את התוצאות של משחקי הפועל.
כדורגל בשבילו, כדור הרגעה בשבילך
אבל מה שקרה בחודש האחרון היה רק הפרומו לחודש שלם של גרעינים שחורים, זעקות שבר וצרחות שמחה וכמובן אותו פסקול מטמטם חושים של חצוצרת הוובוזלה הדרום אפריקאית. הפעם החלטתי מלכתחילה שלא להילחם. אני אפילו לא מבקשת מהם להוריד את הווליום. רק מחכה לאותם רגעים בהם נשמעת המילה הקסומה גול שגורמת לילדים שלי לקפוץ מאושר (או לנשוך שפתיים בזעם )לא פעם נשמע בליל של צעקות שמחה ואכזבה, כשהשכנים בוודאי לא מבינים מי נגד מי. ככה זה שאמא אוהדת את אנגליה, אבא את איטליה והילדים בכלל יצאו לנו ארגנטינאים).
זה חודש שבו כל החיים מתכווננים לפי קצב המונדיאל. ארוחות הערב שמוקצבות להן שעה ועשרים בדיוק, כדי חלילה לא לפספס התחלה של משחק, הטלוויזיה החדשה שאף אחד לא שואל כמה היא עלתה, כשזה מגיע לשיא בתכנון בר המצווה של הבן שלנו, אלון, שתוזמנה בקפידה כדי שחלילה לא תיפול על משחק חשוב (במקרה כזה חתן השמחה בעצמו היה מבריז מהאירוע).
לכל אלו מבינינו שלא מבינות על מה כל הרעש; איך מדינה שלמה חוגגת ובוכה כשהפועל לוקחת אליפות, או איך כמעט איחרנו לפגישה עם הנסיך וויליאם כי צ'לסי נכנסה להארכה, או את הצעקות והלהט שמציפים את המגרשים והמרקע, או את הבוס שמגיע לעבודה כשהוא לובש אדום עם חיוך או שחור עם מועקה עצומה בלב אני אנסה להסביר.
כל הבאזז והתפרצות הרגש הזאת היא הדרך שלהם להשתחרר. זו הפסיכותרפיה. זה המקום היחיד בתרבות שלנו שבו לגברים מותר לבכות. לצרוח משמחה כמו ילדות קטנות, לחבק אחד את השני, להפגין אהבה, להגיע לקתרזיס ובאמת באמת להביע את הרגשות שלהם, בפול פאוור. לא יודעת מה היה קורה בעולם בלי כדורגל אבל אני די בטוחה שהיו בו הרבה יותר מלחמות, כעס ועצבים. אז לכל מי שסובלת מהמשחקים ומתקופת המונדיאל האינטנסיבית, תזכרו - כדור הרגל שלהם הוא כדור ההרגעה שלנו. תנו להם להתפרק.