הוועדה בראשות השופט טירקל - שהוקמה בעקבות לחץ בינלאומי על ישראל - איננה "ועדת חקירה". היא ועדה ציבורית מכובדת מבחינת האישים המרכיבים אותה וחלשה מבחינת סמכויות החקירה המשפטיות שלה.
במשפט הישראלי קיימים כמה סוגים של ועדות בדיקה ווועדות חקירה:
(1) ועדת חקירה ממלכתית הוא כלי החקירה האפקטיבי ביותר לחקירת אירוע. היא מוקמת על ידי הממשלה מכוח חוק ועדות חקירה והרכב הוועדה נקבע על ידי נשיא בית המשפט העליון. לוועדת חקירה ממלכתית יש סמכויות חקירה נרחבות והיא מוסמכת להזמין כל אדם לבוא ולהעיד בפניה ואף לכפות ציות להזמנה בדיוק כפי שמקובל בבית משפט. להמלצותיה יש משקל מיוחד בהתחשב בכך שמדובר בגוף ממלכתי, אובייקטיבי ומקצועי. ועדה ממלכתית עוסקת בד"כ גם באחריות "אישית" למעשים או למחדלים של דרג מדיני וצבאי. ועדה כזו מוקמת כדי בד"כ לחקור אירוע שבעיקרו הוא אירוע פנימי במדינה, בעניין "בעל חשיבות ציבורית חיונית" - כדברי החוק.
(2) ועדת בדיקה ממשלתית מכוח חוק הממשלה, הוא האמצעי השני בחשיבותו לחקר אירוע פנימי. את חברי הועדת הממשלתית ממנה שר וניתן להקנות לה סמכויות חקירה דומות לאלה של ודעת חקירה ממלכתית, בתנאי שבראשה עומד שופט. כאן שר או הממשלה ממנים את חברי הועדה. אם הוענקו לה סמכויות חקירה, אזי גם ועדה כזו מוסמכת לזמן עדים והעדויות בפניה לא יכולות לשמש ראיה בבית משפט. ועדת וינוגרד לחקר מלחמת לבנון השנייה, הייתה ועדת בדיקה ממשלתית (בראשות השופט וינוגרד) שהוענקו לה סמכויות חקירה כאלה.
ועדת טירקל שמונתה אמש, איננה ועדת חקירה ממלכתית ואיננה ועדת בדיקה ממשלתית מכוח חוק הממשלה. על אף שעומד בראשה שופט בדימוס של בית המשפט העליון, לא הוענקו לוועדה סמכויות חקירה מכוח חוק. על כן, האמירות בכתב המינוי של הוועדה, לפיהן הוועדה מוסמכת להזמין את מי שהיא רוצה, וכל גורם ממשלתי ישתף פעולה עם הוועדה ויעמיד לרשותה מידע ומסמכים הדרושים לה, הן אמירות שעיקרן במישור הציבורי ואינן מגובות בסמכות משפטית: אם מישהו לא ירצה לבוא להעיד, או לא ירצה להעביר מידע - אין לוועדה כלים לחייב אותו לעשות כן.
היינו- עבודתה של ועדת טירקל מבוססת בעיקר על רצון טוב לשיתוף פעולה עימה, של כל הגורמים המעורבים. כתב המינוי, המדבר על שיתוף הפעולה של הגורמים הממשלתיים עם הועדה, יוצר מעין התחייבות "מוסרית" של הממשלה כלפי הוועדה. צירוף המשקיפים הזרים ובעלי המעמד הבינלאומי, הוא תוספת משקל נכבדה להתחייבות זו. לא ניתן להקל ראש בהצהרה המפורשת לפיה "הוועדה תהא רשאית לבקש מידע מראש הממשלה, שר הביטחון, יתר השרים והרמטכ"ל, לרבות בדרך של העדה בפני הוועדה". אך לא ניתן לאכוף התחייבות זו.
שתי ועדות לארוע אחד
הוועדה אמורה לבחון את שאלת ההתאמה של פעולות ישראל למשפט הבינלאומי. פניה של הוועדה אל הקהילה הבינלאומית, ומטרתה להראות לעולם, בין היתר, האם ההשתלטות על הספינה תואמת את כללי המשפט הבינלאומי ובאילו נסיבות ביטחוניות הוטל הסגר הימי. על כן, יתכן שהוועדה תמלא את יעודה, מבלי להיזקק לכלים של ועדת חקירה כדי להציג ממצאים בשאלות אלה.
יוצא אפוא כי שתי ועדות עוסקות בהיבטים השונים של השתלטות על האנייה "מרמרה":
האחת, עם מבט למערכת הפנים ישראלית, עוסקת בסוגיות הצבאיות: זו ועדת איילנד, הבוחנת את האירוע מבחינה צבאית ומבצעית. השנייה, עם הפנים אל העולם, הוקמה כמענה לדרישה בינלאומית ובוחנת שאלות בעלות משמעות בינלאומית. שיתוף המשקיפים הזרים אמור להעניק לוועדה את הלגיטימציה והאמון הציבורי הבינלאומי הנדרש למסקנותיה. משקיפים פירושם שקיפות; שקיפות של הליכי הוועדה, של עצמאותה ואי תלותה, של רצינות עבודתה ועומק דיוניה. חקירת של חיילים ומפקדים היא מחוץ לתחומה של ועדת טירקל. נראה שגם הדרג המדיני ותהליכי קבלת ההחלטות הם מחוץ ל"מים הטריטוריאליים" של הוועדה.
* הכותבת היא היא פרופסור חבר למשפטים במסלול האקדמי - המכללה למינהל, ומכהנת כראש אשכול 'משפט ציבורי וזכויות אדם' בבית הספר למשפטים של המסלול האקדמי.