בימים אחרים, ימים כתיקונם, לא היתה קמה כלל ועדת חקירה. על מה בדיוק? על סגר ימי חוקי? על תבונתו? על היותו כלי המשרת לא רק את ישראל ומצרים, אלא בראש ובראשונה את הרשות הפלסטיינית? אם צה"ל פעל בהצלחה או אם לאו, זה עניין לתחקיר מקצועי פנימי. היות ובבירור מעורבים גורמים בכירים במערכת הביטחון ובצבא, אפשר לקבל את ההרכב הייחודי של הוועדה בראשות גיורא איילנד. אך מה בצד המדיני? יש מידה של דם רע בעורקים המחברים את המשולש בנימין נתניהו אהוד ברק ומשה (בוגי) יעלון, אבל אין בהבדלי העמדה שלהם פוטנציאל לסכסוך עמוק ולפיצוץ פוליטי. האיום על ברק אינו מיעלון, אלא ממפלגתו על שסעיה.
הוועדה קמה רק עקב לחץ מדיני חיצוני שארה"ב היתה שותפה לו. משישראל נענתה או נכנעה, נראה כי נכון היה לנהל מדיניות של "אם כבר - אז כבר" ולהקים ועדת חקירה ממלכתית-משפטית. מבחינת ידיעת האמת לא ייתכן שהיתה מגיעה למסקנות שגויות הפוגעות בישראל. בעיקר אם היתה מזמינה גם גורמים טורקיים המעורבים במשט להתייצב בפניה ולפרוס את כל אשר עם ליבם.
אך גם זה חלב שנשפך. הטענה כי יש רעיון טוב יותר אינה הופכת את המתווה שנבחר לרע. גם הוא עשוי להתגלות כראוי. תלוי לא רק מי יהיו חברי ועדת הבדיקה, אלא גם מי המשקיפים הבינלאומיים, וכדאי שתישלח גם הצעה למשפטן טורקי נשוא פנים המוכר באקדמיה המערבית.
מכל מקום נייר הלקמוס ברור: כל הרכב וכתב מינוי שארה"ב יכולה להשלים עימם ולעמוד מאחוריהם ראויים להתקבל על דעת ישראל. אתמול בבוקר היה נתניהו בדעה כי הוא "סגור" עם וושינגטון. אם כן ואם לא יחול שינוי לרע ברגע האחרון בהרכב כזה או אחר - המשט המשפטי הזה יוצא לים הפתוח.
המשט המשפטי יוצא לים הפתוח
דן מרגלית
14.6.2010 / 8:48