קשיים בנווה שלום: השאיפה להרמוניה

לא קל לחיות בנווה שלום. זהו יישוב שהוקם לפני קצת יותר מ?40 שנה וחיים בו ישראלים, יהודים וערבים, זה לצד זה. יישוב קטן בלב הארץ המבקש להוכיח לתושביו ולעולם כי אחרי הכל ולפני הכל, אנחנו בני אדם.

כבני אדם אנחנו שווים ומסוגלים לחיות זה עם זה בשכנות טובה, ולאו דווקא בנפרד. זהו מסר שובה לב, הגיוני עד כאב, ומזמין תמיכה וסיוע. אלא שסוגיית המשט לעזה הגיעה גם לנווה שלום. התושבים הערבים הציבו שלט על רצח פעילי השלום; התושבים היהודים נחרדו מכך, פינו את השלט, וביקשו להחליפו במילים רכות הרבה יותר. הערבים לא הסכימו וחזרו והציבו אותו. עכשיו הם רבים.

באחת הפעמים שבהן ביקרתי ביישוב ביקשתי להיפגש עם תושבים יהודים וערבים. שוחחנו יותר משלוש שעות. אנשים נהדרים. מרשימים. דעתנים. סיפרו על בית הספר המשותף ועל הפשרות היומיומיות שאליהן הם צריכים להגיע בנושאים ובסוגיות שונים שאינם עולים כלל על סדר יומם של יישובים אחרים. מי שהיה מזכיר היישוב באותה עת היה אב שכול. בנו נהרג באסון המסוקים ב?1997. לאחר האסון ביקש לזכור את בנו באמצעות ציון בכיכר היישוב. התושבים הערבים סירבו בתוקף. הוא ניסה לשכנע, אחרים ניסו לשכנע, וזה לא עזר: החיילים היו בדרכם ללבנון, זה היה מהלך תוקפני, ומותם בתאונה אינו סיבה למצבה ציבורית, כך אמרו לו. כואב להם על מות בנו של חברם הטוב, אבל הם לא יסכימו לציון פומבי.

אחת הנשים שישבה עימנו במעגל סיפרה על יחסים נפלאים עם שכניה היהודים, על ידידות של ממש, חופשות משותפות וכיו"ב. הכל נפסק בבת אחת כאשר ראתה על חבל הכביסה בבית השכן מדים של צה"ל. זה היה יותר מדי בשבילה. הם לא הפכו אויבים והם ממשיכים להיות שכנים טובים, אבל הידידות ההיא נפסקה.

כאשר קראתי לפני ימים מעטים את הידיעה אודות המחלוקת על המשט בנווה שלום, שבתי אל השיחה הכנה ההיא, שהסבירה מדוע נווה שלום הוא יישוב ייחודי כל כך, ומדוע אין דומים לו. יש כמובן ערים מעורבות ויש מקומות לא מעטים שבהם חיים בשכנות תקינה ערבים ויהודים בארץ, אבל אין עוד יישוב שהוקם מראש כדי לאפשר חיים משותפים עם מוסדות משותפים ובית ספר משותף ועם אידיאולוגיה של חיים משותפים. וזה קשה מאד.

אפשר להאמין בשוויון, לפתח ידידות ולהיאבק למען זכויות האחר גם בלי לחיות באותו בית, ואפשר לבלות חלק ניכר מן החיים בהתמודדות ואף בעימות עם השכן. זה נכון לגבי דתיים וחילונים, יהודים וערבים ולגבי כל מי שאורח חייו השונה עשוי לגרום אי נוחות לזולתו. זו איננה, חלילה, קריאה להפרדה. אני מצדיע למי שמוכן לחיות כך ולעמוד באתגרים שמייצרת לו המציאות מדי יום. אבל חלק מן השוויון הוא לאפשר לזולת לחיות את חייו המלאים, בלי שיצטרך להתפשר איתך כל פעם מחדש (כל עוד הוא אינו מונע ממך לחיות את חייך לפי ראות עיניך).