חבר בארגון של מולנר: "תפרו לי תיק"

יוסי דבח ,50, יושב בביתו ברמת גן וזועק לשמיים, אבל איש לא שומע. "אתם בתקשורת כבר קבעתם והחלטתם שאני כל מיני דברים,"חייל" ב"ארגון פשע" של עמיר מולנר, "בכיר", "מקורב" , כל הזמן מדביקים לי כינויים אחרים", מתלונן דבח, "כל החיים שלי עבדתי כמו חמור בחנות ירקות, מצאת החמה עד צאת הנשמה, כדי לממן לימודים באוניברסיטה לארבעה ילדים".

בחודש נובמבר 2008 עצרה המשטרה 20 חשודים, לאחר שבחצר בית בו הם שהו נמצא אקדח מוסתר ועליו משתיק קול. נגד 11 הוגש כתב אישום, ביניהם גם מולנר ודבח, ובו נטען, שהם התכוונו לבצע בנשק שימוש קטלני. הפרקליטות התבססה בעיקר על תיעוד מצלמות האבטחה באותו הבית, שבה לטענת פרקליטי החשודים "לא נראה לא מולנר ולא דבח אפילו מתקרבים לאקדח". אלי ראובן, שבביתו נמצא האקדח ושגם נגדו הוגש כתב האישום, הודה כי היה זה הוא שהביא את האקדח והחביא אותו.

בית המשפט המחוזי זיכה את דבח, אבל אתמול החליט בית המשפט העליון לקבל את ערעור המדינה, והרשיע את דבח בעבירות של אחזקת נשק וקשירת קשר לביצוע פשע בעוד שהוא מזכה אותו מהעבירה העיקרית מכתב האישום-עבירת נשיאת הנשק . דבח מסרב להשלים עם פסק הדין: "לא ייתכן שבמדינה דמוקרטית יינתן גזר דין שמרשיע אדם לאחר שזוכה פעמיים, רק על בסיס חברותו עם אדם אחר וכאשר כל הראיות מוכיחות אחרת", הוא אומר. אותו אדם הוא חברו הטוב של דבח, ומי שבתקשורת אוהבים להגדיר כיעד מספר 1 של משטרת מחוז ת"א, עמיר מולנר.

"האקדח היה שלי, ואף אחד לא ידע שיש אקדח. השופטים שקרנים, כולם חפים מפשע. נטפלים אלינו בגלל שזה מולנר. לקחתי אחריות על מה שעשיתי, וישבתי בבית הסוהר", אמר אתמול ראובן.

דבח מגדיר את מולנר כאחד מחבירו הטובים. לטענתו, החברות הזאת היא הסיבה היחידה שבית המשפט העליון החליט לקבל את הערעור, "הרי כל מי שיבחן את פסק הדין, יראה את חוסר הצדק שנשקף ממנו", טוען דבח.

לדבח אין כל עבר פלילי, עובדה מעניינת לגבי אדם שהמשטרה מגדירה כחלק מארגון פשע, והוא מתכוון להמשיך ולהיאבק על חפותו. "הדבר שגורם לי לזעם ותסכול זה שהציבור לא מבין, שמחר זה יכול לקרות לכל אחד. שיאשימו אותו וירשיעו אותו בניגוד לכל הראיות וההגיון. מחר יחליטו במשטרה למגר את הפשע, אז יחליטו לשים מאחורי סורג ובריח את כל הערבים כי יש הרבה שב"חים שמעורבים בעבירות, או שיכלאו את כל החרדים בשביל שלא יהיה יותר הפגנות והפרות סדר", זועם דבח. "אבל כל מי שזה לא פוגע בו ישירות זה לא מפריע לו, לפחות כרגע. בית משפט חייב להיות מעל הכל, מעל לחצי התקשורת, מעל לדעות קדומות".

כמו נאשמים רבים אחרים, גם דבח למד את החוק לפרטי פרטים ונשמע כמעט כמו מי שכל חייו עסק בעריכת דין. "חוסר הצדק מתחיל בכך שמלכתחילה התיק הזה היה צריך להתנהל בבית משפט השלום ולא במחוזי, כי אין פה כלל עילה לנשיאת נשק ודחפו את הסעיף הזה סתם", הוא מסביר. באותו ערב שבו ישבו בביתו של ראובן כעשרים איש, כך שפיזית לא כולם החזיקו בנשק. "זה בלתי אפשרי. הכל פה יוצא מפרופורציה ונגרם עקב לחץ תקשורתי. בסרטון שעליו מבוסס כל כתב האישום רואים אותנו יושבים ואוכלים ומסתכלים על מישהו שמחביא נשק, אף אחד מאיתנו אפילו לא נגע בו", הוא טוען.

"איך שהבן אדם הגיע עם הנשק, בעל הבית אמר לו: 'מה אתה דפוק, יש פה אנשים עם משפחות, לך תוציא את זה מפה', והוא החביא אותו בחוץ, ואחר כך עוד רואים בסרט אותנו יושבים שם ואוכלים. אז לטעון שעשרים איש יושבים ומתכננים כולם ביחד להתחבר ולקשור קשר בשביל אקדח אחד?", חוזר דבח על טיעוני סנגוריו שנדחו על ידי בית המשפט.

"הרי לא סביר להניח, שאם באמת כך היה המצב, אז היינו טורחים לפחות לנתק את מצלמות האבטחה? זה רק מראה על תום הלב בו נעשו הדברים, יש אחד שמחזיק את הנשק, בן אדם אחד שמחביא אותנו, הכל מתועד ואנחנו מורשעים באחזקה ונשיאה וקשירת קשר?", הוא אומר כלא מאמין "עשרים וחמישה אנשים קשרו קשר להחביא אקדח אחד?"

דבח מלא בטענות כלפי מערכת אכיפת החוק. מהמשטרה, דרך הפרקליטות, שלדבריו ערכה את סרטי האבטחה, ועד השוטרים שמושפעים מהתקשורת. "אני מבין את יחס התקשורת ומקובל עלי הלחץ שלהם, אבל אני מצפה שבבית המשפט אנשים ישפטו לפי ראיות ולפי עקרון הצדק. אני יודע שיש לחץ מצד התקשורת, הרי מגדירים אותי בתור חיילו של מולנר, אבל ההגדרה הזאת בכלל מצחיקה אותי. חיילים? אז שלפחות יגידנו לנו מי רב"ט, מי סמל, אולי אני בכלל צריך להצדיע כל פעם שאני פוגש חברים?" לדברי דבח, "לא הוכח לרגע שאנחנו ארגון פשע, שיגידו מה שרוצים, אבל מותר לעמיר מולנר שיהיה לו חברים. אם הייתי יודע שאני אשם אז הייתי משלם בלב שלם, אפילו לא הייתי מרגיש ערעור".

ההחלטה להילחם בחומרה בארגוני הפשע היא שמובילה לכך, טוען דבח, "רוצים להילחם בפשע? אז בבקשה, אבל כולנו בעלי עסקים נורמלים ונורמטיבים ומוטרדים על ידם 24 שעות ביממה. שוטרים אומרים לנו 'אנחנו לא ניתן לכם לעבוד חוקי', 'אנחנו נסגור לכם את המקומות בשביל שתלכו תעשו פשעים'".

החודשים האחרונים בחייו היו סיוט מתמשך, הוא אומר. "על המשרד שברשותי להמרת כספים, שהוא רשמי לכל דבר, פתוח לציבור וכולם יודעים איפה הוא, פשטו בחודש האחרון מעל ארבע פעמים אנשי היחידה הארצית לחקירות כלכליות ורשות המיסים, למרות שכל חודש הרשות מקבלת ממני דיסק ומסמכים מפורטים על כל הנעשה אצלי בעסק, וכל פעם כזאת שהם באים הם סוגרים את העסק במטרה למנוע מאיתנו פרנסה חוקית".

מאז שניתן פסק הדין הטלפון בביתו לא מפסיק לצלצל, "כל רבע שעה מתקשרים אלי עורכי דין ומשפטנים מוכרים ובכירים ואומרים לי שהיום זה היום שבו לראשונה הם רצו להוריד את הגלימה, היום בו מת המושג בית המשפט והם איבדו אמון במערכת הצדק."