למרות מסע יחסי הציבור שערכה הילרי קלינטון להחלטת מועצת הביטחון, המטילה סנקציות כלשהן על אירן, אין בתוכנן נגיסה של ממש במשטר האייתוללות. נטילת רכוש של כמה עשרות חברות? מעקב אחרי אוניות בלי סגר? איסור למכור ציוד צבאי, שאינו כולל טילי קרקע?אוויר? אין בכך כדי לעצור את מיזם הגרעין של אירן. מעט מדי, מאוחר מדי, איטי מדי.
אך אם אין בסנקציות נגיסה של ממש יש בהן חשיפת שיניים טוחנות. יש בהן פוטנציאל לפעילות של ממש נגד אירן. על מנת להגיע לתוצאות מוחשיות נחוצים שלושה שלבים נוספים: הצהרה חד?משמעית של ברק אובמה כי ימנע ייצור פצצת אטום פרסית; החמרה אמריקנית?אירופית של הסנקציות על אירן מעבר למה שהוחלט אתמול במועצת הביטחון, צעד שצרפת מדרבנת לקראתו; והגברת הלחץ לקראת סיבוב נוסף של סנקציות אם יתעורר הצורך.
אין לומר שאירן אטומה כליל לעמדת העולם. אפילו הצעת ההונאה המשותפת לה, לטורקיה ולברזיל מעידה כי מחמוד אחמדינג'אד מבין שאינו יכול להיות אדיש לתביעות הנשמעות במדינות רבות. על אחת כמה וכמה אם יעלו רעיונות מעשיים ותקיפים מהרכיכה האירנית?טורקית?ברזילאית.
טורקיה כבר לא בעלת ברית
לא רק בישראל עוקבים אחרי הצעדים הבאים ומוכנים להעניק להם הזדמנות. מדינות ערב מתונות מצפות למנהיגות אמריקנית שתמנע הגמוניה איראנית?שיעית במזרח התיכון. אם אובאמה יסתפק בהצהרות הוא לא רק יפסיד בקרב היוקרה עם אירן, אלא יאבד ממעמדו באזור.
ההצבעה אתמול במועצת הביטחון מלמדת כי טורקיה אינה מתנהגת עוד כבעלת בריתה המסורתית של ארה"ב. אין זה עניין שולי של משט לעזה, שתוכנו ומהותו זניחים בהשוואה לשינויים האסטרטגיים העוברים על המזרח התיכון. אנקרה משדרת כי וושינגטון הפכה למשענת קנה רצוץ, וחובת ההוכחה הסותרת הנחה זו מונחת על כתפי אובאמה.
זו התפתחות רעה ומאכזבת. אך היא, לפחות, תבהיר לאמריקנים כי סיפור המשט אינו הסיבה לבגידת טורקיה בהם, אלא רק התירוץ.