השר, השיטה והג'ובים

חבר הכנסת צחי הנגבי ומקורבים אליו טרודים בימים האלה בשיחות רקע עם עיתונאים. הם מתוחים, הם אינם שקטים, הם נערכים ליום הדין הקרוב. הפור נפל, פסק הדין נכתב, השופטים קראו וניתחו את הררי המסמכים שבפניהם, ובעוד שבועיים יקריא אב בית הדין, השופט יואל צור, את החלטתם. אז נדע אם השר לשעבר הוא "רק" אדם מושחת מהבחינה הציבורית - כפי שמלמד דו"ח מבקר המדינה הקודם, השופט בדימוס אליעזר גולדברג - או שאולי דבקו בו גם מעשים פליליים חמורים, כטענת הפרקליטות. אז נדע אם הנגבי נתן גם שוחד בחירות, שיקר בעדותו בוועדת הבחירות וחתם ביודעין על תצהיר שקר. אל הכרעת הדין העקרונית הזאת נשואות ודאי גם עיני אהוד אולמרט - זה שהפרקליטות החליטה, בכפוף לשימוע, להעמידו לדין בגין 80 מינויים פוליטיים מושחתים לכאורה - וכמובן עיניו של מני מזוז. האחרון ראה במינויים הפוליטיים את מדגרת השחיתות הלאומית, הפשיל שרוולים והחליט להילחם בה בכל הכוח. הוא כינה אותה "סרטן" והבהיר שוב ושוב ש"את הסרטן הזה צריך להרוג לפני שהוא יהרוג אותנו". כאן, מבחינת מזוז, לא יכולות להיות פשרות.

עכשיו אנחנו ערב פרסום הכרעת הדין, וזו הזדמנות לערוך היכרות עם מפעל המינויים הפוליטיים, שלא לומר תעשייה ממש, שצחי הנגבי פתח במשרד לאיכות הסביבה. זו הזדמנות לעשות היכרות עם מה שהתגלה ונחשף במשפט הכי "סודי" במדינה; עם החשדות הכבדים בפרשת עדות השקר של השר לשעבר; עם הסיפורים, המסמכים, הקשרים והעדויות המביכות של בכירי המשרד וחלק ממקבלי טובות ההנאה; עם הריח הרע והמקומות שאליהם הגיע השר הזה בשעתו ושבעצמו נתן להם, פה ושם, ביטוי בעדותו.
"נדדנו כמו להקה מאירוע לאירוע", סיפר בין השאר כאילוסטרציה למצבים שאליהם נקלע, "ובאמת, חלק גדול מהערבים, ולפעמים גם מהימים שלנו, בוזבזו על סוג כזה של קשר עם הבוחר... התופעה הזאת יותר חריפה כשיש מרכז שהוא בוחר, שעל פיו יישק דבר, והיא קצת מידלדלת כשהבחירה הופכת ליותר רחבה... אני לא מניח שבן?גוריון או מנחם בגין הלכו מבר מצווה לחתונה, אבל יצחק שמיר כבר עשה את זה יותר כי הסברתי לו שחשוב לשמור על קשר עם הבוחר...".

קו ההגנה שבו בחרו פרקליטי הנגבי, עוה"ד יעקב וינרוט, ד"ר גרשון גונטובניק ועודד גזית, לפחות בפרק המינויים הפוליטיים המושחתים, הוא חד וברור: הוא לא עשה את מה שמייחסים לו, ואם כן - אז עשה מה שכולם עשו. זאת היתה הנורמה. היתה כאן אכיפה בררנית. יש לזכות את הנגבי "מחמת הגנה מן הצדק". נציגי התביעה, לעומת זאת, עוה"ד נעמה סולטניק וארז פדן, ביקשו מהשופטים לדחות את הטענות האלה. רוח דבריהם: הנאשם שבר את כל השיאים. הוא היה מלך המינויים הפוליטיים. בעזרת מנכ"ל משרדו דאז, שמואל הרשקוביץ (נאשם מספר 2 בתיק) עסק כבוד השר בסידור עבודה ל?70 מקורבים ובהם חברי מרכז הליכוד, בני משפחה של חברי מרכז, ראשי סניפים, חברים של פעילים במפלגה וחברים של חברים אישיים. הוא אף התפאר בכך במודעה גדולה וניסה לקנות לעצמו בדרך הזאת תמיכה גדולה במרכז המפלגה. הוא נתן לבוחריו הפוטנציאליים, טוענת התביעה, שוחד בחירות.

על פי הראיות שהוגשו לשופטים, לשכת הנגבי לא פסחה בעת שיבוץ מקורבים לשר גם על בעלי רישומים פליליים ועבריינים לשעבר - אחד מהם הוא אבי צור, חבר אישי של הנגבי, שהורשע בראשית שנות ה?90 בתיווך לשוחד במשרד החקלאות - ועל טיפוסים שהקשר בינם לבין איכות הסביבה היה מקרי בהחלט. אפילו למי שהיה רקדן במקצועו ובוקר אחר החליט שהוא רוצה להתמנות לפרויקטור בנושא הצמיגים; אפילו למי שהיה לדברי הנגבי זמר מפגשי וכנסי אנשי הליכוד, משה ענקי, ש"עיקר הקשר שלי איתו היה האזנה לסלסולי שירתו" - ניסו מקורבי השר לעזור. החבורה הזאת לא ידעה היכן לעצור כי מבחינתה, חברי מרכז הליכוד וקרוביהם היו כרטיס הכניסה של הנאשם הזה לממשלה.
הרקדן שביקש לטפל בצמיגים

מיהו הרקדן שחשק פתאום לנצח על פרויקט הצמיגים? לשאלה הזאת לא ניתנה בתחילת המשפט תשובה. שמו של הרקדן לא נכלל בכתב האישום כי איש מהעדים לא סיפר עליו במשטרה. רק במהלך שמיעת עדותו של ראש אגף פסולת מוצקה, אילן ניסים, נזכר העד גם בסיפור הרקדן. הוא תיאר כיצד ניסו להצניחו למשרד, בניגוד לדעתו, כמינוי פוליטי של לשכת הנגבי.

לדברי ניסים, הוא ואנשיו חיפשו פרויקטורים לאיסוף צמיגים ולגזם עצים, וכאשר החלו לראיין מועמדים אמר לו עוזרו כי מתמודד מסוים הוא "המועמד המועדף". למה, תהה ניסים, והעוזר הסביר לו מיד את מה שידעו כבר רבים וטובים במשרד: "קורות החיים שלו הגיעו לוועדת המיון מלשכת השר... הבנתי שיש לו קשר כזה או אחר ללשכת השר או למפלגה או למרכז הליכוד או משהו כזה". "מה קרה עם המכרז הזה?", נשאל העד, והשיב: "הנציג המועדף לא התקבל בסוף לעבודה. הוא לא נמצא על ידינו מתאים". השופט אריה רומנוב, שיושב בדין עם השופטים יואל צור (אב"ד) ועודד שחם, ביקש לדעת מי האיש ומה שמו, וניסים השיב: "אני לא זוכר את השם... אני זוכר שבאותה התקופה הוא רקד באיזושהי להקת ריקודים וזה היה העיסוק שלו בעת הראיון".

התובעת, עו"ד נעמה סולטניק, חידדה את השאלה: "האם הקטע הזה שהוא היה רקדן הופיע ברשימת התחביבים שלו, או שזה היה המקצוע שלו?" ניסים: "זה היה העיסוק העיקרי שלו". עו"ד סולטניק ועו"ד פדן הבהירו לשופטים כי בצד עשרות רבות של מינויים פוליטיים פסולים, מושחתים על פניהם, היו גם כאלה שבסוף נבלמו, אבל השאלה המרכזית מבחינתם לא היתה אם הגיעו בעלי כישורים כי אם עצם העדפת אנשים בעלי רקע פוליטי. אחד מהם היה אותו רקדן אלמוני. חלף זמן, העשן התפזר ואף שהנגבי העיד כי אינו מכיר אדם כזה, התגלה שהיה רקדן שביקש לעסוק בצמיגים ושמו בישראל ליאור כהן. נמצאו לכך גם כמה ראיות בכתב. עד התביעה, התברר במשפט, לא חלם חלומות ולא בדה סיפורים.

אילן ניסים לא היה לבד בסירה הזאת שהנגבי, במישרין ובעקיפין, התחיל לנדנד באמצעות המינויים הפוליטיים. גם דליה בארי, מנהלת מחוז ת"א דאז, הבינה שמשהו חורק במכונה של המשרד הסימפטי, כאבה את השינוי הפתאומי ונשכה שפתיים.

בעדותה במשפט סיפרה בארי כי לפני בואו של הנגבי למשרד, כשנדרשו אצלה במחוז בעלי מקצוע בתחום כלשהו, היא נהגה לפנות לאקדמיה, למוסדות ממשלתיים או למשרד עצמו ולחפש מועמדים ראויים. היא היתה מקבלת קורות חיים, ממיינת, מזמנת לראיונות וממליצה על מי שנמצאו מתאימים. היא היתה מעבירה לכוח אדם את השמות "לכל התפקידים", כלשונה, ומבקשת שיטפלו בצדדים הטכניים של גיוס המועמד שנבחר.

יום אחד, סיפרה, נוצרה משרה חדשה של רכזת אכיפה והיא ביקשה לקדם אליה מתוך המערכת "מישהי שנראתה לי מתאימה". להפתעתה, בלמו אותה באגף משאבי אנוש. הסיבה הפורמלית: למועמדת אין השכלה משפטית. "אמרתי, בסדר, ננסה לגייס מישהי שהיא גם משפטנית ושיש לה גם גישה סביבתית, אבל אז נאמר לי: 'לא, אל תחפשי, אנחנו נשלח אלייך מועמדים. יש לנו רשימות של מועמדים'". "מי אמר לך זאת?", נשאלה דליה בארי, והשיבה: "הסמנכ"ל יורם הורביץ או רכזת משאבי אנוש, גילה חזנובסקי. זה היה לי מאוד מוזר כי זה לא היה נהוג קודם. אבל כבר היו שמועות שלא מאיישים יותר משרות בלי לקבל רשימת מועמדים מלשכת השר. זה לא נראה לי תקין, אבל אלה היו העובדות ונאלצתי לחיות עם זה".

בארי סיפרה על המועמדת שנשלחה אליה מלשכת השר לראיון: "ראיינתי אותה עם עו"ד זוהר שקלים מהלשכה המשפטית שלנו, והגענו למסקנה שהיא אינה מתאימה. העלינו את זה על הכתב, שלחנו את המזכר לירושלים ובשלב מסוים נאמר לי שאין לי הרבה למה לצפות. היא הגיעה מלשכת השר ואני חייבת לקבל אותה". "עם מי דיברת על זה?", נשאלה העדה, והשיבה: "אני חושבת שעם סמנכ"ל האכיפה, יצחק בן דוד (בנדה). הוא אמר שלא יעזור לי כי זה בא מלשכת השר. בשלב מאוחר יותר נפגשתי במקרה עם שמואל הרשקוביץ ואמרתי לו ששלחו אלי את המועמדת הזאת והיא לא מתאימה. הוא ידע במי מדובר ואמר לי: 'אל תדאגי, צחי ידבר עם אבא שלה והיא תהיה בסדר'.

"זה הדהים אותי, אני מוכרחה לומר, וזהו. אחרי כך נשלחה אלי העובדת הזאת כעובדה מוגמרת ואני הבהרתי לה מה התנאים ומה הדרישות שלי. די החמרתי בהן; לא עשיתי לה את התפקיד הזה אטרקטיבי במיוחד. אחרי כמה ימים הודיעה לי מזכירתי שהיא החליטה להסיר את מועמדותה".

מנהל מחוז ירושלים גיל יניב, מתכנן ערים במקצועו, היה בסרט דומה. בראשית דבריו שיבח את הנגבי ואמר כי מהבחינה המקצועית, השר הזה היה מאוד מוכשר והוכיח יכולות ביצועיות. לדבריו, הנגבי הצליח לקדם חקיקה משמעותית, השיג למשרד תקציבים והעלה את קרנו גם בתקשורת. אבל אז, אחרי חלוקת הסוכריות האלה, תיאר העד מה קרה במשרד מבחינת גיוס כוח אדם מקצועי לפני נחיתת הנגבי ואחרי כניסתו לתפקיד. הוא סיפר איך במקום פרסום מכרזים פנימיים או חיצוניים וחיפוש מועמדים באמצעות פנייה לאוניברסיטאות שונות - הפכה לשכת השר לפוסקת בעניין קבלת אנשים לעבודה. כולם במחוז היו תלויים בשיקולים שונים ומשונים שלה.

כשצחי הנגבי הגיע, אמר יניב, היו במחוז כמה תפקידים פנויים, שהחשוב שבהם היה זה של סגן מתכנן המחוז. "חיפשנו אנשים באוניברסיטאות וגם באמצעות האינטרנט, קיבלנו מועמדים מצוינים, דירגנו אותם והעברנו את שמות שלושת הראשונים אל המערכת המינהלית, שזה גילה חזנובסקי ויורם הורביץ. ביקשנו שייכנסו איתם למו"מ על התנאים". אלא שהבקשה הפשוטה לא נענתה במשך כמה חודשים, ומנהל המחוז לא הבין מדוע. יום אחד הוא נכנס למשרדה של גילה חזנובסקי וביקש להבין מדוע לא מתחילים אפילו את המו"מ עם המועמדים. "בשיחה היא אמרה לי שאין הרבה סיכוי שהמשרה הזאת תאויש על ידי המומלצים שלנו, אם זה לא יעבור דרך לשכת השר והמנכ"ל... היא אמרה לי: 'אם אתה לא תקבל את ברכת לשכת השר והמנכ"ל, אין לך שום סיכוי שהדבר הזה יאויש... קצת נדהמתי, והשאלה הבאה היתה על כמה משרות כאלה בעצם את מדברת שפנויות כרגע ושאמורות לעבור את הפרוצדורה הזאת. היא השיבה לי: '20'. זו הפעם הראשונה שנתקלתי בתופעה הזאת".

העד תיאר כיצד פנה לעזרת מבקרת המשרד; כיצד זו פנתה אל חזנובסקי ואל המנכ"ל הרשקוביץ; כיצד השניים הדפו אותה; וכיצד חזר הסיפור הזה על עצמו גם במקרים אחרים. הוא תיאר גם את הנזקים שלשכת השר גרמה בדרך הזאת לתפקוד המחוז מהבחינה המקצועית והוסיף: "אחרי כמה חודשים הבנתי שזה לא דבר חריג, אבל בשבילי זה היה חריג. נחשפתי אליו באחת, לא באיזה הליך אבולוציוני שראיתי, שמעתי וכך הלאה. לי זה היה פשוט במכה אחת מגילה חזנובסקי, כפי שתיארתי".

אחד המוציאים לפועל של החלטות השר הנגבי, על פי העדויות השונות, היה סמנכ"ל הכספים ומשאבי אנוש דאז, יורם הורביץ - האיש שעמד בראש ועדות המכרזים שבהן מונו בדרך כלל מומלצי לשכת הנגבי. הוא היה אחד הבודדים שהשר הורה להם אישית כיצד להתנהל בנושא הטעון הזה; הוא ראה, שמע וידע כמעט הכל. הוא משלם כיום מחיר אישי על כניעתו ללחצי השר הנגבי: הפרקליטות הגישה נגדו קובלנה משמעתית ומשפטו עדיין מתנהל בנציבות.

"השר ביקש ממני להביא בפניו מידע על כל תפקיד פנוי במשרד", אישר במשטרה, "השר ביקש ממני להציג מועמדים מטעמו... השר הציף אותי ואת בעלי התפקידים האחרים במשרד בקורות חיים של עשרות ולמעלה מזה מועמדים... זה קיבל ביטוי גם בכך שהשר הנגבי עיכב קליטה מיידית של מועמדים אחרים בטענה שהוא רוצה שתינתן הזדמנות למועמדים מטעמו". הנגבי דחה את הדברים על הסף. "עדות הורביץ אינה נכונה", אמר לחוקרי יאח"ה, "היא מוגזמת באופן קיצוני ואינה מבוססת על עובדות... כל הטענות האלה הן המצאה מוחלטת". המצאה מוחלטת? אנשי המשטרה הציגו לשר רשימה בכתב ידו של הורביץ, שעליה אמר האחרון בעדותו: "זה רישום המפרט סיכום עם השר לגבי שיבוץ פקחים במשרות המשטרה הירוקה. מפורטים השם והמקום שבו יעבדו".

הסיירת הירוקה, מתברר, היתה מקום עבודה מבוקש שהנגבי התעקש לסגור את דלתותיו בפני מועמדים מקרב כלל הציבור - לא חשוב מה יהיו כישוריהם וניסיונם. הוא שמר את המשרות האלה למועמדים מקורבים, בעיקר למי שהיו קשורים עם מרכז הליכוד. הורביץ ואחרים העידו על כך במפורש, אבל הנגבי כדרכו הכחיש. הוא דבק בהכחשה גם אחרי שהוצג בפניו אותו מסמך של הורביץ. "זהו שקר מוחלט", אמר לחוקריו, "מעולם לא נעשה ביני לבין הורביץ שום סיכום בנידון. על המסמך לא כתוב דבר שיש בו כדי להעיד על שיחה איתי". כלומר, על פי גרסת הנגבי, הורביץ פשוט פיברק כאן את המסמך. מה שהנגבי לא ידע באותו השלב הוא שבידי המשטרה היתה ראיה נוספת, חד משמעית לכאורה, התומכת בעדות הורביץ: מסמך בכתב ידו של השר עצמו שנתפס אצל הסמנכ"ל יצחק בן דוד, ובו רשימת אנשים מהליכוד שהוא החליט לשבץ בסיירת הירוקה. הנגבי התנהל לכאורה כסדרן עבודה לכל דבר.

הורביץ בעדותו: "השר צחי הנגבי הוא זה שקבע את שמות המועמדים ומקום הצבתם, כמובן בהתאם לצורכי המשרד... מאין השר ידע את המקומות הפנויים? אני מפנה אתכם למסמך שבו כתב השר לעצמו, על פי הנתונים שנקבעו, את הצרכים של המשטרה הירוקה... השר קבע מי מתוך מועמדיו המתאימים ישובץ והיכן". תגובת הנגבי בחקירה: "אני לא זוכר את הסיבות לכתיבת המסמך. לפי מה שאני רואה ממנו, ארבעה מתוך שמונת המועמדים לא שובצו כלל בסיירת הירוקה. ההחלטה את מי כן ואת מי לא לשבץ היתה של הדרג המקצועי. המסמך הזה הוא בכתב ידי וזהו ככל הנראה דיווח מבן דוד על מספר המשרות הפנויות של המפקחים".

הנגבי הרבה בעדותו במשפט ובחקירותיו במשטרה לטעון "אני לא זוכר", "לא זכור לי", "אני מניח" - או בפשטות "אני לא יודע". נציג התביעה, עו"ד ארז פדן, לא אהב את התשובות האלה. הוא שלף מאמר שפירסמה מנהלת לשכת הנגבי לשעבר בתל אביב רבקה דרנוב, דחק את הנאשם לפינה ועימת אותו עם דבריה. במקרה הזה לא העז כבר הנגבי להציג את מי שהיתה משרת אמון שלו וחברת מרכז הליכוד כשקרנית. אבל במצוקה שבה היה שרוי לכאורה לא חס עליה.

במאמר של דרנוב, שפורסם בעיתון פנימי של הליכוד, "מרכז העניינים", תיארה הכותבת כיצד בד בבד עם העבודה המקצועית, קיים הנגבי בלשכתו פגישות אישיות עם פעילי ליכוד והעניק להם תשומת לב רבה "ואת כל הזמן שבעולם". היא קראה במאמרה לשרי ולחברי הכנסת של הליכוד לסייע לאנשי התנועה, וטרחה להסביר מדוע: "מי שלא עוזר לחבריו שקידמו אותו ותמכו בו והביאו אותו לאן שהגיע, לא ראוי להיבחר ולייצג אותנו". כלומר, אני עוזר לך ואתה עוזר לי. כזכור, התביעה מאשימה את הנגבי במתן שוחד בחירות. הנגבי כצפוי לא אהב את הראיה הזאת. במיוחד לא את הסברי מנהלת לשכתו שאמרה במפורש כי רצתה להאדיר את שמו בעיני חברי מרכז הליכוד. בוודאי לא את דבריה כי ממשרד ממשלתי קטן יחסית הצליח השר שלה לשלב עשרות פעילי ליכוד בעבודות שונות; בוודאי לא כשהתפארה כי ההצלחה שלו בעניין המינויים גדולה מזו של כל שרי הליכוד יחד.

"זה ניסיון להאדיר את שמי?", שאל הנאשם את התובע, עו"ד ארז פדן, בעיצומה של החקירה הנגדית, כמי שאינו מבין כביכול את משמעות הדברים, ופדן השיב: "זה בוודאי לא משהו שמזיק לך". הנגבי: "אני באמת לא יודע מה רבקה דרנוב חשבה. דרך אגב, מעולם לא ראיתי את זה... אם היא היתה שואלת אותי, הייתי אומר לה שזה טקסט שאינו מייצג אותי. הוא בוטה. הוא בעיניי אמירה גסה, פרימיטיבית, כמו יחס גורר יחס. זה טקסט שאינו מקובל עלי". בתשובה לשאלת התובע אם חברי מרכז הליכוד לחצו על שרים בעניין קבלת משרות, אמר הנגבי: "שמעתי על תופעות כאלה לאורך כל השנים בכל המפלגות, מה שנקרא שיחות מסדרון של השרים שחוו חוויות לא נעימות... לי זה לא קרה אף פעם ממש לאורך הכהונות שלי. לי לא קרה שעמד מולי מישהו ודיבר באופן שאני לא יכול לסבול, או איזה סוג של מה שאתה קורא לחץ".

מה, בכל זאת, כן אישר הנגבי בעדותו? לא הרבה: בגרסה אחת טען שהיה לו עניין לדעת על משרות פנויות "רק בדרגים שיש להם קשר לביצוע מדיניות המשרד"; בגרסה אחרת אישר שביקש לקבל לידיו גם את רשימת המשרות הפנויות הזוטרות אף שבפועל לא קיבל אותה. כשנשאל בחקירה הנגדית איך קרה שלמנכ"ל משרדו הוא מינה אדם שאינו פעיל מפלגה - השיב: "כאן אתה לא יכול לטעות... למנכ"ל המשרד צריך למצוא את המתאים ביותר".
כלומר, לעשרות התפקידים האחרים אין הכרח למצוא את הטובים ביותר. אפשר להתפשר. אפשר לארגן לחברים ג'ובים. האמירה הזאת מזכירה קטע בחקירת השר במשטרה שבו הוצגה לו טבלה מדהימה עם שמות של 250 מועמדים שביקשו להיקלט במשרד. כותרתה: "דו"ח מעקב קורות חיים". היא נתפסה בלשכת השר בתיק של עוזרו הפוליטי, עמרם בניזרי.

"מדוע היועץ שלך מנהל מעקב קורות חיים?", נשאל השר, והשיב שאכן ידע שקורות החיים נאספו במשרד, אבל לא ידע שהם שובצו בטבלת מעקב. זו היתה יוזמה של היועץ, אמר, והוסיף כי אינו יודע לאיזה צורך שימש הדו"ח הזה. הוא לא מכיר את הרשימה.
חוקריו, תנ"צ יואב סגלוביץ, רפ"ק רונן מאיר ורפ"ק צביקה גלבר, לא הניחו לו: "בעדותך מיום... אתה אומר כי עמרם בניזרי אמור להיות מופקד על האגירה של נהר קורות החיים האלה, ואנחנו מתארים לעצמנו שגם הנחית אותו להיות בקשר איתם... מדוע קורות החיים לא מועברים ישירות לגורמים המקצועיים במשרד ומרוכזים למעקב בלשכת השר?". הנגבי: "יכול להיות שהדבר הנכון היה לתת תשובה אחרת של 'קיבלנו את קורות החיים שלך, שלחנו אותם למשרד כוח אדם, תקבל תשובה'".

מול הגרסה הזאת עומדים עשרות סיפורים על מעורבות לכאורה של השר במינויים הפוליטיים, שבהם אחד שנחשף על ידי המשנה למנכ"ל, בינה בראון, אשתו של השר לשעבר רוני בראון. במהלך חקירתה כעדת התביעה התברר כי היה מקרה שבו נקלטה בעבודה אישה שכיהנה בעבר כמורה וכמנהלת בית ספר והיא, בינה בראון, עם המנכ"ל דאז יצחק גורן, ננזפו בשל כך אישית בידי הנגבי. "במאמר מוסגר אומר שגורן ואני", כתבה בראון למבקרת הפנימית של המשרד, איילת רוזן, "קיבלנו במירכאות על הראש מהשר, שהכנסנו לעבודה מישהו שלא הופנה על ידו".

הנגבי טען בעדותו כי בבית המשפט מיתנה בראון את הדברים האלה ואמרה שקיבלה "הערה". עוד גרס שהיא טעתה בדבריה וכי הוא לא נזף, לא בה ולא בגורן. הכחשה ברוח דומה נשמעה מפיו כשהוצגו בפניו ראיות על איום וכעס מצידו בעת ששמע על קליטת מכונאי מסוים באילת ללא אישור לשכתו. עד לתפקידים האלה הגיעה מעורבות השר לאיכות הסביבה. "ממה שזכור לי", העיד הסמנכ"ל יורם הורביץ, "קלטנו ללא ידיעת לשכת השר מכונאי באילת. היה צורך מקצועי בכך ולא ראינו סיבה לעדכן את לשכת השר. כשהדבר נודע לשר הוא כעס על כך ולמיטב זיכרוני אמר לי שאם זה יקרה עוד פעם הוא יעיף את בנדה (כינויו של הסמנכ"ל לאכיפה, יצחק בן דוד). מסרתי זאת לבנדה ואיני זוכר מעבר לכך".

חוקרי המשטרה שאלו את השר איך זה מתיישב עם טענתו בחקירה שהוא נתן הזדמנות שווה לכלל הציבור ולא רק לחברי מרכז הליכוד, וזה השיב: "לא אמרתי מעולם שנתתי הזדמנות שווה לכלל הציבור... לא הצעתי שום מועמד לתפקיד מכונאי באילת... לא זכור לי שכעסתי על בנדה או הורביץ". החוקרים המשיכו ללחוץ בעניין מעורבות השר במינויים פוליטיים במשרדו וביקשו לדעת אם הוא מכיר אחד, אהוד גילווארג, פקח בסיירת הירוקה. תשובתו: "אני לא מכיר אותו אישית. אני יודע שמדובר בחתן של איציק שלום, שהיה בתקופה ההיא חבר מרכז הליכוד".

האם שוחחת איתו ולאיזה צורך?

"איני זוכר שיחה כזאת, אבל יכול להיות שהיתה שיחה כזאת בטלפון. אני זוכר כי מדובר במישהו שהומלץ בעקבות תואר אקדמי בתחום הרלוונטי. אני יודע שהוא נקלט במשרד ומרוצים ממנו שם".

איך באמת הצליח החתן של חבר מרכז הליכוד לסלול לעצמו את הדרך לסיירת הירוקה? במשטרה סיפר העובד הזה בין השאר: "זכורה לי שיחה מהחם שלי באחד הערבים, שבה הוא אמר לי כי הוא יושב עם צחי הנגבי ברכב וצחי רוצה לדבר איתי. חמי העביר את הטלפון לצחי הנגבי. צחי שאל לשלומי ואמר כי הוא מבין שאיני רוצה לעבוד כפרויקטור ואמרתי לו כי זה נכון. אני מעוניין במשרת פקח. הוא אמר שיבדוק מה הוא יוכל לעשות בנידון". העדות הזאת הוקראה לשר הנחקר, שנחשב בליכוד לבעל זיכרון טוב, וזה השיב: "איני זוכר את השיחה הזאת, אך אני מניח שזה נכון". אהוד גילווארג ציין כי ברור לו שלולא חמו הכיר אותך הוא לא היה מתקבל לעבודה במשטרה הירוקה. הנגבי: "איני יודע למה זה ברור לו... אני מניח שאם היו מועמדים מוצלחים ממנו, הוא לא היה מתקבל".

בחקירתו במשטרה נופף הנגבי בקטע מדו"ח מבקר המדינה שבו נקבע שבמשרדו נקלטו רבים גם לא דרך לשכתו. לדבריו, "האנשים האלה לא הגיעו באמצעות הליך פומבי רשמי אלא התקבצו ונקלטו במשרד על בסיס השיטה שהיתה קיימת בכל משרדי הממשלה - חבר מביא חבר, עובד מביא עובד. אינני רואה פסול בכך שגם לשכת השר שותפה בתהליך הזה וממליצה על מועמדים למשרות שאינן מחייבות מכרז".

תנ"צ סגלוביץ לא קנה את קו ההגנה הזה. הוא הציג לו מקרה אחר מקרה של פתיחת הדלת דווקא למקורביו מהמגרש הפוליטי, ושאל את הנחקר המפורסם, בין השאר, אם הוא מכיר את ולדימיר שקלאר, חבר מרכז הליכוד מירושלים. הנגבי השיב בחיוב.
האם הוא פנה אליך בעניין תפקיד לאשתו מאיה? הנגבי: "איני חושב שהוא פנה אלי... הכרתי את מאיה כשעבדה בלשכת דובר המשרד, שרון אחרות. מדי פעם היתה מארגנת בשבילי ועבור דרגים אחרים ראיונות לתקשורת הרוסית". כשהנגבי הכחיש שהיה מעורב בקבלתה לעבודה, הוצגה לו "טבלת פגישות שנקבעו לשר", ובהן אחת במעלה החמישה עם ולדימיר שקלאר ועם יורם קרשי, אחיה של שולה זקן. "האם לפגישה הזאת היה קשר עם מינויה של מאיה שקלאר לתפקיד במשרדך", נשאל השר והשיב: "לא. אני לא זוכר את נושא הפגישה. אבל ולדמיר שקלאר ויורם קרשי היו קשורים לקבוצה פוליטית בירושלים. אני מניח שהפגישה נגעה לענייני הליכוד".

מחומר החקירה עולה שקורות חייה של מאיה שקלאר הועברו מלשכת השר לצורך שיבוצה בתפקיד. תגובתך? הנגבי: "המסלול נראה לי בסך הכל הגיוני". החוקרים: "מחומר החקירה עולה כי כדי 'לפנות מקום' למאיה שקלאר, אשתו של חבר מרכז הליכוד, פוטרה ללא סיבה עניינית עוזרת הדובר הקודמת". הנגבי: "המזכר אינו מוכר לי. גם בשם של העובדת הנ"ל שפוטרה אני נתקל כרגע לראשונה. הפיטורים האלה לא נעשו על דעתי או בידיעתי".

החקירה הפליגה לדוגמאות נוספות ממאגר שמות מקורבי הנגבי, כשברקע ממשיכים להדהד דבריו הנחרצים של מבקר המדינה לשעבר, השופט בדימוס אליעזר גולדברג - האיש המתון והבלתי מתלהם, שאפילו הוא נדהם ממעלליו הסדרתיים של הנגבי. "משרות שימשו לחלוקת טובות הנאה מקופת הציבור לבעלי זיקה פוליטית תוך העדפת אינטרסים פוליטיים אישיים על פני האינטרס הציבורי", כתב בין השאר בדו"ח המיוחד, שאותו העביר למזוז עם המלצה ברורה לפתיחת חקירת משטרה. "החוק נרמס ברגל גסה... שר המעדיף שיקולים פוליטיים אישיים על פני ענייני המשרד, מועל באמון הציבור... יש ונוצרו במשרד משרות רק כדי לספק תעסוקה לאנשי מפלגה או למקורביהם...". דברים חריפים וברורים שקיבלו ביטוי לכאורה גם בעדויות שנשמעו במשפט הפלילי. הנגבי הכחיש ומכחיש את המעשים המיוחסים לו, והתביעה, לעומת זאת, טוענת כי עשה כל מה שמיוחס לו וכי האמת אינה נר לרגליו. הוא שיקר, לטענתם, הוא הוליך שולל, הוא ניסה להוליך שולל.

בין השאר היא מצביעה על קריסת גרסת הנגבי באחת המחלוקות איתו בפרשת רשות שמורות הטבע והגנים - פרשה שעוד ידובר בה - והודאתו בכך בבית המשפט: "הגרסה שלי במשטרה לא רלוונטית, למרות שחשבתי שהיא נכונה ואמרתי אותה ונאבקתי עליה. עובדתית היא אינה נכונה, אז צריך גרסה אחרת, נכון?".
התובעת: נכון, צריך גרסה אחרת.
הנגבי: "כן".
התובעת: זה העניין, אז המצאתם גרסה.
הנגבי: "לא, לא, המציאות מחייבת שתהיה גרסה אחרת, עובדה אחרת, מציאות אחרת...".

בשבוע הבא: הראיות באישומי שוחד הבחירות

לנוכח הראיות לכאורה שהונחו על שולחן השופטים בפרשת המינויים הפוליטיים - זו שממנה התפתחו הפרשיות האחרות - רק טבעי היה שהנגבי יירה לכל הכיוונים ובין השאר יבקש לזכות אותו מחמת הגנה מן הצדק: לא הוא המציא את השיטה, גורסים כאמור פרקליטיו, ההנחיה של מזוז בנושא ניתנה רק אחרי פרסום דו"ח המבקר אליעזר גולדברג בעניין הנגבי בשנת 2004. היתה כאן, לטענתם, אכיפה סלקטיבית. לצורך זה הזכיר הנגבי בעדותו חלק מקודמיו במשרד, ובהם רוני מילוא ורפאל איתן, אבל במיוחד את דליה איציק. שמה עלה שוב ושוב במשפט בגין מעורבותה בכעשרה מינויים פוליטיים והיא מצטיירת רע מאוד בעדויות. כך גם מי שהיה אז יד ימינה, אבי בלשניקוב.

אבל ספק אם התנהלותה וקלקוליה יועילו במקרה הזה לשר לשעבר. הסיבה: במהלך חקירת הנגבי נבחנה האפשרות לפתוח גם נגדה בחקירה פלילית. היא הוסרה מחמת ההתיישנות.
בפרקליטות בחנו מקרים נוספים של מינויים פוליטיים בניגוד לחוק, ואחרי התלבטות הוחלט לנהל חקירות רק נגד מי שמעשיו היו חמורים במיוחד לכאורה - דוגמת הנגבי עצמו, אהוד אולמרט והשר ישראל כץ, שתיקו נסגר באחרונה מחוסר ראיות מספיקות. כלומר, לא הסתפקו בחקירה נגד נאשם זה ולכן, טוענת הפרקליטות, לא היתה כאן אכיפה סלקטיבית.

העובדה הזאת לא הפריעה להנגבי לדבוק בקו ההגנה של אכיפה בררנית כשהוא מנופף, באמצעות פרקליטיו, בדו"חות מבקר המדינה משנים רחוקות יותר. הנה ההוכחה, ביקש לומר, שזו היתה הנורמה. כשנציגי התביעה ביקשו להגיש לשופטים את דו"ח המבקר גולדברג בפרשיות הנגבי - כדי לסתור את טענת האפליה ולהוכיח שתהום פעורה לכאורה בין מה שאחרים עשו לבין מה שעשה הנגבי - התנגדו לכך פרקליטי השר לשעבר. הם ניסו ומנסים לאחוז את המקל בשני קצותיו. קושי נוסף של הנאשמים הנגבי והרשקוביץ: פסקי דין ברורים של בית המשפט העליון בעניין המינויים הפוליטיים משנות ה?90 ופסק דין עקרוני מלפני חודש של שופטי בג"ץ בפרשת פיטורים פוליטיים של שלושה עובדים ברשות הדואר.

אחת האמירות של השופטים מרים נאור, אליקים רובינשטיין וסלים ג'ובראן צריכה להדאיג במיוחד את הנגבי: "המינוי הפוליטי מהווה הפרת אמון של הרשות המבצעת כרשות ציבורית כלפי הציבור; עלול לפגוע באמון הציבור בשירות הציבורי; הוא פוגע בעקרון השוויון: הוא פוגע ברמה המקצועית של עובדי ציבור שאינם נדרשים להוכיח במסגרת המכרז את היותם הטובים ביותר". אמירה זו נאמרה אמנם בהקשר המנהלי, אך היא עשויה לשמש נקודת מוצא לבחינת היבטים אחרים של המינויים הפוליטיים.