הישרדות: להיערך לעימותים הבאים

בדיחה יהודית ישנה מספרת על היום המר והנמהר שבו מודיע אלוהים לנציגי שלוש הדתות הגדולות כי נמאס לו: הבטחתו, שלא להביא עוד מבול על העולם, עומדת לפקוע - והמבול הגדול עומד להתרחש בעוד יממה אחת בלבד. בשומעם את הבשורה הקשה, מכנסים נציגי הנצרות, האיסלאם והיהדות את מאמיניהם כדי להכינם לבאות. האפיפיור והשייח' מבקשים מצאן מרעיתם לשוב בתשובה, ולהתכונן לקראת סוף העולם ולקראת מותם. ואילו הרב מהסה את הציבור הממלא את בית הכנסת, דופק בידו על הדוכן, ומודיע: "יהודים יקרים, יש לנו 24 שעות ללמוד איך חיים מתחת למים".

כזה הוא כנראה האופי היהודי, גם במציאות. אופי שנוצר ונתעצב לאורך דורות רבים של כורח מתמיד להסתדר בכל מצב, להתגונן מפני כל סכנה, ולשרוד נגד כל הסיכויים. הבעיה היחידה היא שהאופי הזה מסרב לעזוב אותנו, גם כאשר יש בידינו למנוע את הסכנה מלכתחילה. גם כאשר המצב המסוכן איננו גזירה שמימית, שצריך ללמוד איך לחיות איתה, אלא תוצאה ישירה של מעשינו ושל התנהגותנו.

בקדחתנות יהודית טיפוסית וממולחת, ממש כמו בבדיחה הנזכרת, מתעסקת עכשיו מדינת היהודים העצמאית?לכאורה, החזקה?לכאורה, בללמוד איך חיים בתוך גל הטרור החדש העלול - לא לדברי אלוהים, אלא לדברי גורמי מודיעין בכירים - להציף אותנו בעתיד הקרוב. ארגון חמאס נערך לאינתיפאדה שלישית, השלב הבא במלחמת הטרור הפלשתיני נגד ישראל. וישראל אינה נערכת למנוע את השלב הזה, אלא בעיקר להתגונן כנגדו.

ירי טילים גם מיו"ש הולך, כך מתברר, להיות שיטת הלחימה הראשית של האויב באינתיפאדה הממשמשת ובאה. לא דקירות סכינים, שכנגדן כבר למדנו להתגונן באינתיפאדה הראשונה, על ידי בדיקה יסודית בתיקיהם ובכיסיהם של טיפוסים חשודים במקומות ציבוריים. לא השלכת אבנים, שכנגדה למדנו לצייד מכוניות בשמשות פיברגלאס בלתי מתנפצות. לא ירי רובים, שכדי להתמודד איתו מוגנו אוטובוסים ותוגברו שמירות. ולא מחבלים מתאבדים, שבמקום לנסות להילחם בהם על ידי מיגור יסודותיה של המוטיבציה העזה, המניעה אותם לחשוב שהתאבדותם תועיל להגשמת מטרותיו של העם הפלשתיני, העמידה כנגדם ישראל מאבטח בכל כניסה לכל בית קפה.

אז עכשיו עסוקה ישראל בפיתוח טילים נגד טילים, מיגון נגד טילים ותהילים נגד טילים, ובמחשבה כיצד לשכנע את האוכלוסייה לא לברוח מפני המבול, סליחה - מפני הטילים, כי נטישת האזורים המופגזים תיראה לא טוב ובאמת אין שום בעיה להישאר בבית ופשוט ללמוד לחיות מתחת למים, סליחה - מתחת לרקטות מזדמנות. והלוא בדיוק כמו הסכינים, האבנים, הרובים וחגורות הנפץ, גם ירי הטילים איננו הבעיה. "אם אשתך נעלה אותך מחוץ לבית", אומרת הסופרת האמריקנית אן למוט, "הבעיה שלך היא לא עם הדלת". ואם גורמים פלשתיניים מנסים לחסל את מדינת ישראל, הבעיה שלנו היא לא עם רקטה כזאת או אחרת, שהצלחנו או לא הצלחנו למגן מבעוד מועד את גג הבית שעליו היא נפלה.

גם נגד מזימות החטיפה המצמררות, שחמאס זומם עכשיו להעצים ולשכלל אותן, לא מספיק להתגונן על ידי אזהרת חיילי ישראל ואזרחיה לבל ייחטפו חלילה. הבעיה איננה החטיפה אלא המחשבה, של הארגונים העומדים מאחורי החטיפה, כי ישראלים חטופים הם נכס משתלם במאבק לשחרור פלסטין. אין ספק שחייבים לעשות הכל, הכי מהר והכי יעיל שאפשר, כדי להינצל מחטיפות, טילים, רובים ושאר מרעין בישין, כל עוד הם מתרחשים. אבל שום דבר לא באמת יציל אותנו מפגיעתם הרעה של אלה, ושום דבר לא באמת יעצור את חמאס ושות' מלנסות נגדנו עוד ועוד אמצעי טרור, אם נסתפק במיגון וביירוט של האמצעים הללו, ולא נטפל גם בשורשיהם.

לא נותר אלא לקוות כי לצד המוחות היהודיים הגאוניים, הטורחים ברגעים אלה ממש על המצאת פטנטים להישרדות בתלת?מימד, טורחים מוחות לא פחות יהודיים, ולא פחות גאוניים, על חיזוק כוח ההרתעה הישראלי שבכוחו לגדוע את המוטיבציה הטרוריסטית מלכתחילה. איש לא יבזבז ולו טיל אחד על מדינה חזקה, שהטרור, גם כשהוא מכאיב לה, אינו מפרק את יכולת עמידתה.