רגע לפני המונדיאל וקצת אחרי שגלי החום הראשונים והמייאשים של הקיץ החלו מכים ללא רחם, הגיחה לתודעה הישראלית אוניית המרמרה והוציאה את העדר הכנוע והתשוש המכונה תושבי ישראל משלוות רוחו. תמונות לוחמי הקומנדו הימי משתלשלים לסיפון האונייה, התוצאות הקטלניות בסיום ההשתלטות והקרב הכושל על ההסברה גרמו, באופן חריג, לרבים וטובים להוציא את הראש מהטלוויזיה בסלון ולצאת לרחובות. חלק הלכו להפגין נגד וחלק בעד, רבים התייצבו מול שגרירות טורקיה ואלפים הגיעו לרחבת מוזיאון תל אביב, היו שלקחו יאכטה ושטו על המים למפגן תמיכה או מחאה. אנשים התעצבנו ויצאו מהאדישות, וזאת בשורה נהדרת לכולנו.
המחלה האמיתית שמאיימת על החברה בישראל אינה הכיבוש או הגזענות, ההשתמטות או האלימות. אם יש משהו שיהרוג אותנו זו האדישות. 62 שנות עימותים ומתחים בלתי פוסקים הפכו את ההומו-ישראלוס לאדם נרגן, רדוף ומשועמם. באופן מוזר, התיאור הזה תואם אנשים מכל קצוות הקשת הפוליטית. כולם כאן בטוחים שיש קונספירציה תקשורתית נגדם, שאין עם מי לדבר ושלהפגין זה בזבוז זמן. חלפו עברו הימים שהפגנות ימין ושמאל הביאו לכיכרות מאות אלפי בני אדם. עד המרמרה אף אחד לא הסכים לצאת מהבית.
הדלק שיניע שינוי
אך מתברר פתאום שאם הנושא באמת בוער בעצמות, כבר לא מסתפקים רק בפייסבוק כדי להגיד מה שחושבים. המוני ישראלים ישבו בשבוע האחרון מול תמונות המשט לעזה ולא האמינו, כל אחד מסיבותיו הוא, שזה מה שמתרחש מול עיניו. הכעס הזה, הרצון לצעוק, הזעם מול הטיפשות שלנו או של העולם, תלוי בנקודת המבט - זה הדלק שאולי יניע שינוי אמיתי. הספונטניות היחסית של ההפגנות לימדה עד כמה אנשים מוכנים ואפילו רוצים לצאת מהבית אם הם מבינים על מה ונגד מי הם מפגינים. בזמן שהפוליטיקאים המשיכו לייצר סיסמאות חלולות, העם העדיף למחות.
אסור להפסיק. את המחאה הזאת, מימין ומשמאל, חייבים להמשיך בכל העוצמה. בלי נסיונות פאתטיים להידברות ובלי שבת אחים גם יחד. במדינה שמקדשת בשנים אחדות מזויפת ופוגעת בלי סוף בזכות להפגין ובחופש הביטוי, חייבים להישאר עם השלטים ביד ועם המגאפון צמוד לפה. את מאות אלפי הטוקבקים העצלים צריכים להמיר בפעולה ברחוב. אם אמנם המרמרה הצליחה להוציא את הישראלים מהאדישות, היא עשתה לכולנו רק טוב.