התקשורת: מי קבע היכן נמצאת החוכמה?

דרור אידר

סוגיית ההסברה נחלקת לשניים - פנים וחוץ. ישראל אינה יכולה להצליח בחוץ אם מרבית התקשורת הישראלית מיישרת קו עם הנרטיב של מארגני המשט. אינני מתכוון לתמיכה בחיילי צה"ל, אם כי גם כאן ירדה קרנו של צה"ל. אני מתכוון לקבלת הנרטיב השקרי שעל בסיסו אנחנו מותקפים, ולפיו ישראל הנאשמת התמידית שכן אינה מעוניינת בשלום, ובכלל יש כאן אדמה פלשתינית שנגזלה על ידינו, ולא רחוק מהשוליים מתייחסים בכבוד לגרסת ה"נכבה", כלומר לתפיסה שהמחלוקת איננה על מה שנכבש בידי ישראל ב?67' אלא במלחמת השחרור.

בתוך תוכם מקבלים רוב הפרשנים וכותבי הדעה את הגרסה הזאת, מי פחות ומי יותר, ולכן הגמגומים וצקצוקי הלשון והמבוכה ובעיקר הזעם. שכן, אל מי הופנה עיקר הזעם ביום ג' האחרון, שעות ספורות לאחר שהתבררו חלק מפרטי משט הטרור לעזה? את מי צלב רובם המוחלט של שלושת העיתונים הוותיקים? את ישראל, כמובן, את ממשלתה, ואפילו, במקרים מסוימים, את צה"ל.

ב"ידיעות" לא הסתירו את השמחה לאידו של נתניהו, כאילו בעניין אישי מדובר. פרשן ערוץ 2, אמנון אברמוביץ', מצא את מקומו הטבעי בשורות העיתון והפך לפסיכולוג ולמגיד עתידות בדברו על "הנאחס כשיטה". סבר פלוצקר קרא לאהוד ברק להתפטר. על מה? לא ברק עמד בראש מעייניו של הפרשן הכלכלי אלא הרצון לפרק את ממשלת נתניהו.

ביחס ל"מעריב", היחידים שהצילו את כבודו היו סגל וליבסקינד. אה, וגם אמריקני אחד, אלן דרשוביץ. כל השאר הוסיפו שמן למדורת ההבלים שניפקה מרבית התקשורת הישראלית, בבקשם לצלוב את נתניהו וממשלתו.

על "הארץ" כבר נאמר הכל

ובכל זאת, אי אפשר שלא להזכיר את המשפט המדהים של הפרשן עופר שלח - "ידיה של היחידה הטובה ביותר בצבא מגואלות בדם של אזרחים". לא פחות!

על "הארץ" כבר נאמר הכל. כדאי לציין את ההשוואה הנואלת של ארי שביט בין ה"מרמרה" ל"אקסודוס" ובין ישראל לשלטון הבריטי. שביט אמר שהדברים אינם דומים, אך העובדה שזאת האסוציאציה הראשונה שעלתה במוחו מעידה עליו ועל בית הגידול התרבותי והפוליטי שלו. אז מה היה לנו? 50 כתבים ופרשנים בערוצי התקשורת השונים שצלבו את ישראל וממשלתה, וכמעט כולם היו תמימי דעים שאירוע ההשתלטות על הספינה היה כישלון.

האירוניה היא שמופע האימים של התקשורת הישראלית התרחש בשבוע שבו ביקשה מרינה סולודקין, בסיוע "ידיעות" ו"מעריב", להעביר חוק שיסגור את "ישראל היום" ויותיר את הזירה התקשורתית רק לדוברי השמאל.

ההפגנות הספונטניות המרובות, כמו גם הסקרים שתמכו באופן מוחלט בצה"ל ובפעולה(!), מלמדים עד כמה התרחקה התקשורת מהעם, עד כמה מנותק המיליה התקשורתי ברובו מרוח העם, מחשיבה פרו?ציונית ופרו?יהודית ובעיקר מהגינות. ההגינות מחייבת להביא לפחות צרור מקביל של דעות הפוכות לנביאי השחור והזעם משמאל, אלא אם כן התברר שכל החוכמה, שיקול הדעת ויכולת הניתוח המדינית והביטחונית נמצאים רק בשמאל.

אבל מעבר ליום הכיפור התקשורתי שחווינו, מי קבע שהפעולה נכשלה? מהיכן תמימות הדעים שמדובר ב"איוולת" ובכישלון? מבחינה צבאית, דווקא תנאי הפתיחה הקשים מצביעים על הצלחה, שכן לא היו אבידות לכוחותינו ורק כמה טרוריסטים נהרגו לאחר שביקשו לעשות זאת לחיילינו.

ישראל היתה חייבת לעצור את המשט מלהעביר לעזה חומרים שיסייעו לחמאס בחיזוק משטר הטרור. ההתנגדות הרצחנית של נוסעי הספינה הוכיחו באיזה "שלום" מדובר. הכוחות שמגנים את ישראל במערב חותרים תחת עצמם בשתפם פעולה עם האיסלאם הרדיקלי.

מבחינה זאת, ישראל פעלה לא רק כמי שמגינה על האינטרסים שלה אלא כמי שניצבת בחזית העולם החופשי ומגינה על ערכיו. הציבור, ברובו המוחלט, הזדהה עם הכיוונים הללו ויצא להפגנות שבלטו בבריאותן הנפשית על רקע כותרות העיתונים. אלה הוכיחו שוב את נחיצותה של מהפכה בעיתונות הישראלית.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully