בעל זבוב

כפעיל זכויות בעלי חיים, יצא לי להשתתף לאחרונה במספר הפגנות. אחת מהן הייתה הפגנה נגד פרוות, אליה הגיעו גם כמה ילדים קטנים ביחד עם הוריהם. במהלך ההפגנה, ילדה אחת הבחינה בשוטר מביט בנו מעברו השני של הכביש. אימה של הילדה הסבירה לה שהשוטרים באו בגלל ההפגנה. "הם באו לעצור את האנשים שהורגים חיות?" שאלה הילדה. "הלוואי", ענתה האם בחיוך, וכך חשבתי גם אני.

יש הטוענים כי יצר האדם הוא רע מנעוריו. ייתכן שזה נכון, אחרת אי אפשר להסביר את האכזריות הרבה הכרוכה בתעשיות שמנצלות בעלי חיים. אבל מי שטוען טענה כזו, צריך לבחון את העובדות במלואן: האם ילדים בוחרים סתם כך להתנכל לילד עם צבע עור שונה, או שזה היחס של מבוגרים לשונים מהם – פחות מוחצן אבל עדיין בולט? האם זה לא פשוט מה שאנחנו מלמדים את הילדים שלנו?

במקרה של היחס לבעלי חיים, הסיטואציה מורכבת יותר. נכון, מבוגרים רבים מתייחסים לבעלי חיים כנחותים. פחותי-ערך במקרה הטוב או מכונות חסרות נשמה במקרה הרע. אבל סביר להניח שילד לא ישמע ביטויי שנאה כלפי בעלי חיים, כי במציאות של היום הם פשוט נעלמים מן העין (מלבד חיות בית כמו כלבים וחתולים, שברוב המקרים זוכים ליחס טוב וילד שגדל איתם ילמד לאהוב אותם). עבור רוב הילדים התרנגולת היא פשוט איור חמוד בספר הילדים, והוא לא רואה אותה לנגד עיניו כשהוא אוכל שניצל. פגיעה בעלי חיים לא נעשית תוך כדי ביטוי שנאה כלפיהם – בעלי החיים פשוט "לא קיימים".

יש לי חברה, שכשהיא הייתה ילדה היא ראתה ילד אחר אוכל נמלים, ובתגובה הכתה אותו. לקחו אותה לשיחה עם המנהלת, שאמרה לה שגם אם הילד עושה משהו מוזר, זו לא סיבה להרביץ לו. היא ענתה שאין לה בעיה עם זה שהילד מוזר, אבל הנמלים לא אשמות.

כשאנחנו ילדים, המוסר שלנו כלפי בעלי החיים הוא כל כך אבסולוטי, ואנחנו מאמינים שהם חברים שלנו ושאסור לפגוע בהם. העובדה שרובנו מתנגדים לצורות מסוימות של התעללות בעלי חיים, מעידה על כך שזו לא מחשבה ילדותית שחולפת עם הזמן, אלא שהמבוגרים סביב פשוט מדכאים את המחשבות האלה, מלמדים את הילדים שבעלי החיים הם חפץ בשירות האדם, כמו שבעבר לימדו שבני האדם השחורים נועדו לשרת את הלבנים. דברים שבחברה שלנו יכולים להיראות נורמטיביים ומקובלים, נתפסים כחוסר צדק משווע בעיני ילדים, שבהרבה מקרים אנחנו יכולים ללמוד מהם הרבה.

אם ככה, אפשר לשאול למה רוב הילדים לא הופכים לצמחונים?

התשובה היא דווקא הדבר ההפוך. רוב הילדים בהחלט רוצים להפסיק לאכול חיות ברגע שהם מבינים שהשניצל על הצלחת היה פעם חי, אבל בהרבה מקרים ההורים מדכאים גם את הדחף הזה, לרוב מתוך דעה קדומה שזה לא בריא להיות צמחוני. גם כשהדיכוי לא קיים באופן גלוי, הוא בהחלט קיים באופן סמוי, כשהילד אכן הופך לצמחוני לתקופה אבל בבית ממשיכים לאכול בעלי חיים בהנאה גלויה, מתוך תקווה שזה יגרום לאפיזודה הזאת לחלוף.

אבל אם לא היה משתרש אצלנו יחס החברה לבעלי חיים, אין ספק שהיינו רואים בכך מעשה פסול. בהקשר הזה ניתן לצטט את דבריו של הארווי דיאמונד: "שים תינוק עם ארנב ותפוח. אם הוא יאכל את הארנב וישחק עם התפוח, אקנה לך מכונית חדשה".

כשאני הייתי ילד, רציתי לשלוח מכתב לראש הממשלה ולבקש ממנו לחוקק חוק שאוסר לפגוע בבעלי חיים בשום צורה, ולהסביר לו למה זה חשוב בתקווה שיסכים איתי – אז חשבתי בעיקר על הרוע שבצייד, אבל בעצם גם אכילת בשר ולבישת פרווה ועור לא נראו לי הגיוניים, אז החלטתי לכתוב גם עליהם. כיום, במבט בוגר יותר, אני יכול להגיד: מזל שילדים הם כאלה, עוד יש סיכוי שהעולם יהיה שפוי יום אחד.