ישראליות: למה אתם מאשימים את עצמכם?

סיבה אחת טובה מאוד למעבר מברלין לתל אביב היתה מה שמכונה ה"אנטי?ישראליות", שהתעצמה מאוד בבירת גרמניה בחמש השנים האחרונות. והנה התברר לי כי האנטי?ישראליות בתל אביב יכולה בקלות להתחרות בזו שרווחת בחו"ל.

למזלי, מאז הגעתי לישראל מצאתי את עצמי שוב ושוב בדיונים על פוליטיקה. להפתעתי, נותרתי באותה עמדה כמו בשנים עברו - מגינה על ישראל. אבל מה שמפתיע יותר הוא שהנימוקים שאני שומעת פה נגד ישראל דומים למה שאני שומעת 2,500 קילומטרים מפה לכיוון מערב. "ישראל היא מעצמה"; "ישראל מדכאת את הפלסטינים"; "אנו צריכים לוותר כי אנו החזקים"; וכמובן, "במיוחד אנחנו, כיהודים שחוו את השואה על בשרם, צריכים להבין את המצב של הפלסטינים טוב יותר".

בגרמניה התגובות שלי לטיעונים כאלו היו ברורות מאוד, ובהתאם לכמות ולעוצמה שלהם גם הייתי מאומנת מאוד. לעומת זאת, התמודדות עם טיעונים כאלו בישראל היא אתגר קשה. בדרך כלל אני מרצה על צורות של אנטישמיות ועל מדינה בגודל אצבע המוקפת באויבים, אבל בשביל ישראלים ויהודים שחיים כאן זה לא נחשב טיעון תקף אלא מיושן. לכן צריך אולי להציע טיעונים חדשים.

כמובן, כולנו מסכימים כי את החיים בעזה לא ניתן להשוות לאיכות החיים בישראל, אבל אני רוצה להציע כמה נתונים אמפיריים למחשבה.

בחמשת החודשים האחרונים נכנסו 230,690 טונות של סיוע הומניטרי מישראל לעזה, כולל תרופות, מזון לתינוקות, בשר, ירקות ומוצרי יומיום, וגם אוכל לחיות, מוצרי היגיינה וביגוד. רק ב?2009 יצאו מעל 10,000 עזתים מהרצועה לקבלת טיפול רפואי בישראל, ויותר מ?70 אחוז מאספקת החשמל לעזה מגיעה מישראל.

הנתונים עדיין לא הופכים את עזה לאזור מלבלב, אך הם מוכיחים בוודאות שישראל קצת תומכת בעזתים מכדי למלא את משבצת האויב האכזר. ואני אפילו לא מזכירה את המיליארדים שמועברים מאירופה לעזה.

האמת מטרידה: ישראל כבר לא יכולה לעשות יותר למען העזתים, הם חייבים לעזור לעצמם. כפי שכל בני האדם במהלך ההיסטוריה שיקמו את עצמם קודם כל בכוחות עצמם, האירופאים צריכים להיזכר בעבר הקרוב שלהם - כיצד שיקמו עצמם לאחר ההרס שנזרע עקב מלחמת העולם השנייה. באותו אופן, צריכים הפלשתינים להפסיק להאשים, להתעורר ולעשות משהו למען עצמם. הם צריכים להילחם על חיים טובים יותר - לא נגד ישראל. הם אלה שצריכים לשחרר את עצמם, כמו נשים פמיניסטיות במערב או אפרו?אמריקנים בארה"ב. אחרי שישראל יצאה מעזה, רק זה יכול להיחשב שחרור עצמי, בדגש על "עצמי". כלומר, להשתחרר מהתלותיות שלהם.

זו נקודת המפתח מפני שהזהות הישראלית והזהות הפלשתינית מחוברות, אם לא תלויות זו בזו, במידה רבה. הרי הלאומיות הפלשתינית כנראה לא היתה קיימת בלי הציונות. ובמובן ההפוך, הלאומיות הישראלית מעוצבת לפי המאבק והאיום הערבי. זהו לא תהליך קל, אך בכל מקרה, ישראל לא יכולה להיות מואשמת באחריות בלעדית לגורל הפלסטינים.

עד כמה שאני מעריכה ביקורת עצמית בדמוקרטיה הישראלית - האם אין בתל אביב גם ביקורת כלפי הפלסטינים? כל המבקרים אומרים שזה משום שהם אוהבים את ישראל ורוצים שתהיה מקום טוב יותר. זו הגישה הנכונה, אבל עם כל הרצון לשנות דברים, הם שוכחים שהם לא יכולים לשנות את הפלשתינים בעזרת הגישה המערבית שדרכה הם רואים את המצב. ישראל יכולה לעזור, אבל המהפכה האמיתית תחל כשהפלסטינים יבחרו בחיים טובים יותר. הישראלים, בעיקר השמאל, צריכים להשתחרר מהאחריות לפלשתינים מבחינה מנטלית (כלומר, שהפלסטינים אחראים לגורלם) לפני שהפלסטינים יוכלו לסייע לעצמם קונקרטית באמצעות מדינה עצמאית או אוטונומיה מלאה.