פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      יהודים בביתם, טורקים בצאתם

      היהודים באיסטנבול הסתירו השבוע את מגן הדוד ואת הכיפה. "אנחנו לא צריכים לשלם על ההתנהגות של ישראל". לא קל היה השבוע להיות יהודי באיסטנבול, אבל הקהילה, שמתפללת להפסד של ארדואן בבחירות הבאות, מבהירה שבית לא עוזבים

      לפני כשבעה חודשים הוזמנו לטורקיה עשרות עיתונאים אירופאים, ובהם גם עיתונאים ישראלים. איסטנבול נבחרה להיות בירת התרבות של אירופה לשנת 2010 והפעילה מערך יחסי ציבור כדי להראות ליבשת מדוע העיר הזו תהפוך למקום הכי חם בשנה הקרובה. התוצאות, אגב, לא איחרו לבוא: העיר שוברת את שיאי המבקרים בה נכון לעכשיו, ואנחנו רק בתחילת יוני. כשמסתובבים ברחובות איסטנבול ניתן לשמוע בליל של שפות, ועל הקירות בולטות פרסומות להופעות של בוב דילן, אריק קלפטון ו?U2. לא פחות מ?40 תערוכות חדשות מוצגות בימים אלו בעיר.

      אבל עכשיו הפוקוס בעיר הוא אחר. במשך שלושת ימי שהותי באיסטנבול, נערכו בכיכר ט?ק?סים המרכזית הפגנות נגד ישראל. במדרחוב איסתיקלל, זה שמתחיל בכיכר ומסתיים כמעט בבית הכנסת "נווה שלום" שהותקף פעמיים על ידי מחבלים, הסתובבו להם בשעת ההפגנות אלפי תיירים שבעיקר היו משועשעים מהמחזה, בלי להבין על מה מדובר. כדי להעצים את האירוניה, בחנות הספרים המפורסמת במדרחוב, "רובינזון קרוזו", מצאתי בקלות את "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז בתרגום האנגלי. כך שלא ברור אם הזעם בכיכר חילחל ללב רוב האזרחים.

      באחד הבקרים פגשתי לכוס תה את דניס אז'ובלו, היהודי המקומי היחיד שהסכים לדבר השבוע, בקהילה שגזרה על עצמה שתיקה גורפת. אז'ובלו בן 60. משפחתו ברחה מספרד כי סירבה להתנצר וכל חייו, מלבד הפסקה של כמה שנים בישראל, הוא מתגורר באיסטנבול. "אתה חייב להבין משהו", אומר הגבר שנראה צעיר מכפי גילו ויונק מהסיגריה שבידו, "החלומות שלנו הם בטורקית והמחשבות בטורקית, אנחנו טורקים, לפני הכל". כשאז'ובלו אומר אנחנו, הוא מתכוון ל?8,000 היהודים שמתגוררים בבירה, אלו שבשבוע האחרון ברחו בחלקם לבתי הקיט באיים או נשארו ספונים בבתיהם. "אני לא חושב שזו התקופה הכי מפחידה להיות יהודי בטורקיה, אבל זו בהחלט תקופה שונה עבורנו", הוא אומר. הוא זוכר היטב את הפיגוע לפני כשבע שנים בבית הכנסת "נווה שלום" בעיר. הטורקים אמנם חיבקו אז את אזרחיהם היהודים, אבל אז'ובלו הבין כבר אז שהמצב השתנה. עכשיו, לאחר שנים ארוכות, הוא מעדיף להוריד את הכיפה ולהסתיר את מגן הדוד עד יעבור זעם.

      הקהילה היהודית באיסטנבול מבוגרת. הצעירים מאסו בחיי המסחר ובחרו בקריירות אקדמיות. התחום הפופולרי הוא הנדסת תעשייה וניהול. רוב היהודים באיסטנבול הם אנשים מבוססים המאפשרים לילדיהם לנטוש את העסק המשפחתי ולנסוע ללמוד באוניברסיטאות המובילות בארה"ב. גם הבנים של אז'ובלו שם, מחפשים עתיד טוב יותר ומסובך פוליטית פחות. לעלות לישראל? "אני בספק אם זה משהו שיקרה בעקבות האירועים", אומר אז'ובלו, "אנחנו היהודים לא צריכים לשלם מחיר על ההתנהגות של ממשלת ישראל, ואני שמח שארדואן עשה את ההבדלה הזו, בינינו לבין הישראלים. זאת, למרות שכואב לנו על הסיטואציה שנוצרה למדינה שלנו". אז'ובלו מחייך. גם הוא הבין את הבלבול. מבחינתו גם ישראל וגם טורקיה הן "מדינות שלנו". הוא משליך את הסיגריה. "נו, ככה זה עם יהודים בתפוצות", הוא אומר.

      המצב לא בלתי הפיך

      את יגאל שלייפר אני פוגש בסטודיו שלו, באחד הרחובות הצדדים במרכז העיר. מהקומה האחרונה של אחד הבניינים הישנים מנופפת לי יד בלי קול. זה לא הזמן לצעוק אחד לשני שמות עבריים, ובטח שלא לעורר תשומת לב. דלת דירת הגג נפתחת והוא מחייך: "אתה חייב להבין שרק אתמול חזרתי מאוסטריה, אז תצטרך לעדכן אותי במצב", הוא מתנצל. הוא כמעט בן 42. יליד ארה"ב שהתגורר בעבר בישראל, חזר לאמריקה, התחתן עם בחורה קנדית, הקים משפחה ועבר עימה לאיסטנבול לפני שמונה שנים. "חשבנו שזו עיר מסקרנת עם כל כך הרבה רבדים היסטוריים, שהיינו חייבים לנסות לגור בה", הוא מגלה. שלייפר הוא עיתונאי עצמאי למספר עיתונים בעולם. אשתו מנהלת משרד שמטפל בזכויות פליטים שמגיעים לאיסטנבול - בעיקר סודאנים ואיראנים. הוא טוען שהחיים שלהם בעיר מצוינים, אולי כי הוא נתפש בעיני המקומיים כאמריקני, ואולי כי הוא לא מתבייש להודות שאם העסק יתערער עוד קצת, ייקח את המשפחה ויעבור לוושינגטון. "כשאבא שלי בא לבקר אותי באיסטנבול הוא עדיין היה עם הכיפה על הראש, אבל רוב האנשים כאן לא יודעים מה זה בכלל", הוא מספר, "יהודים מבחינת הטורקי הממוצע זה שטריימל וציציות".

      שלייפר הצעיר, בניגוד לדניס אז'ובלו, מדבר על עיר קוסמופוליטית, שבה הזר נחשב למוכר. עם זאת, הוא ממהר להסיר מפתח הבניין כרזה לא מחמיאה לראש הממשלה הנוכחי ארדואן, כדי למנוע אי אלו צרות. כי אחרי הכל, ועם כל הסובלנות הרבה שיש כאן כלפי זרים, אירועי השבוע האחרון הפכו את הרחוב המקומי לפקעת עצבים. הטורקים פטריוטים גדולים, כמו הרבה ישראלים, וכמו בישראל, גם בטורקיה לפעמים הקולות השפויים נבלעים בהתלהמות הגדולה. כ?15 מיליון תושבים מצטופפים בעיר אחת, לקולות המרגיעים יש מרחב עצום להיעלם בו. "אני חושב שנכון להגיד שזה המצב הכי גרוע שאני זוכר מאז שהגעתי לפה", קובע שלייפר, "היחסים בין המדינות נמצאים במקום הכי רחוק, אבל זה לא משהו בלתי הפיך ויש כאן עניינים מעבר לסיפור המשט הזה".

      וזה בדיוק העניין. היהודים והישראלים שגרים באיסטנבול טוענים שעבור רה"מ ארדואן, מדובר באירוע עם פוטנציאל למינוף לקמפיין הבחירות שלו, שיתקיים בעוד שנה וחצי. ארדואן רוצה להפוך את טורקיה למדינה השולטת באזור, זו שהמוסלמים יעריצו וזו שארה"ב תעדיף על פני ישראל. "ניו עות'מאן", קוראים לזה כאן העיתונאים, וזה מחלחל למטה: במסעדות מגישים מנות עות'מאניות ולא טורקיות, וגם שמות מועדוני הלילה קיבלו גוון עות'מאני. כדי שטורקיה תחזור להיות המעצמה של האזור, צריך ארדואן לפתור את היחסים החמים אך המורכבים עם איראן. גם אז'ובלו וגם שלייפר מסכימים על דבר אחד: האיסלאם מורגש יותר באיסטנבול. "יש לדת יותר מקום בעיר עכשיו", מסביר שלייפר. "פעם האיסלאם היה בולט יותר בערים אחרות, אבל עכשיו הוא נוכח גם בעיר הגדולה". אז'ובלו מוסיף: "פעם היית אומר טורקיה ואומר איסטנבול, עכשיו יש הרבה יותר טורקיה באיסטנבול, ויש הרגשה שהאיסלאם נמצא בכל מקום והיהודים הם הראשונים להרגיש את זה".

      הרחוב נוח להסתה

      כשמסתובבים בצד האירופי של הבוספרוס, אכן לא ניתן להתבלבל. בחורות במכנסונים קצרים, אפים מנותחים ושקיות עמוסות שופינג. בצד האסיאתי הסיפור שונה לחלוטין. כאן אתה כבר שואל את עצמך שוב אם אתה באמת במדינה אירופית. השמרנות הזו, שכולם מדברים עליה, מתבטאת בדברים קטנים. חלק מאתרי האינטרנט בטורקיה חסומים לגלישה. במיוחד אמורים הדברים לגבי אתרי פורנו מערביים או אתרים שלא משרתים את הממשל הטורקי. מקומות הבילוי שכוללים מין והימורים נסגרים אם הם בולטים מדי.

      הקולות השמאליים בטורקיה מנסים להסביר שזו רק ההתחלה, ובעתיד הדברים רק יחמירו. אך ההמון הטורקי, שכפי שהגדיר זאת אחד העיתונאים הזרים שפגשנו, "הוא נוח להסתה", הוא בעד עניין השמרנות ולכן שמח להצטרף להפגנות למען הפלשתינים, יותר כחלק מהחזרת הכבוד הטורקי ופחות בגלל הזדהות עם הסבל הפלשתיני. "צריכים לשאול את הטורקים מה הם היו עושים אם ישראל היתה שולחת ספינת סיוע לקפריסין הכבושה", אומר אז'ובלו בחיוך מריר.

      בליבה נושאת הקהילה היהודית תקווה שארדואן יפסיד את הבחירות בעוד שנה וחצי. זוהי משאלת לב של רבים מהאזרחים המערביים בעיר. האמריקנים, לדוגמה, לא אוהבים את התוקפנות של הממשלה הטורקית שהאשימה את הממשל האמריקני בכך שפגע בהחלטת האו"ם לפעול נגד ישראל.

      האם הרחוב מאמין שיש לארדואן סיכוי להפסיד? "הכל תלוי מה יקרה בשנה הקרובה", מסביר אומיט, בעל מסעדה ליד כיכר טקסים, "אם פתאום יגלו שחיתות, אם תפרוץ מלחמה או אם יגלו משהו על ארדואן, הוא יפסיד את הבחירות. בטורקיה קורים דברים בכל 48 שעות, אז אתה רוצה שאני אענה לך על משהו כל כך רחוק?" אם התשובה הזו נשמעת לכם מוכרת והגישה כאילו נלקחה מארץ הקודש, אתם לא טועים. קשה היה שלא לחוש את קווי הדמיון בין המדינות בשבוע האחרון. בין הקריאות נגד ישראל גיליתי גם אנשים שבירכו אותי ב"שלום שלום" ורצו שאקנה אצלם תיקים מעור.

      ההפגנות הוציאו לרחובות איסטנבול כ?100 אלף איש. זה אולי נשמע הרבה, אבל כאמור, רק באיסטנבול עצמה גרים 15 מיליון אנשים, שרובם היו עסוקים השבוע ברכישת טלוויזיות ענק לקראת המונדיאל המתקרב ובדיונים על העתיד הכלכלי שלהם. המשכורת הממוצעת בטורקיה עומדת על 1,000 דולרים לחודש ואילו השכבה הענייה בערים הגדולות מתפרנסת מ?750 דולר בלבד. אז היחסים עם ישראל אולי גורמים לכך שלישראלים לא כל כך נעים להסתובב היום באיסטנבול, אבל עבור הטורקי הממוצע, יש כנראה צרות גדולות יותר ממשט שהסתבך ומיחסים דיפלומטיים.