ההיסטוריה מוכיחה שטעינו

פשיטת צה"ל על המשט ההומניטרי לעזה התרחשה זמן קצר לפני יום השנה ה-43 למלחמת ששת הימים (5 ביוני) ויום השנה ה-28 למלחמת לבנון הראשונה (6 ביוני). על רקע הפשיטה העקובה מדם והמחיר הכבד שהיא גבתה, כדאי לחזור ולדון באופן בו ניתן להצדיק יציאה לפעולות לחימה. תיאורטית, נהוג לבחון צדקתה של מלחמה על פי שלושה מדדים – מדוע יוצאים אליה, כיצד היא מתנהלת ומה הן השלכותיה.

בחינת ממד ההצדקה הראשון – הסיבות ליציאה למלחמה – יכולה להצדיק, למשל, את היציאה למלחמת ששת הימים כיציאה למלחמת הגנה, אך לא את היציאה למלחמת לבנון הראשונה שהייתה מלחמת ברירה. מלחמת לבנון הראשונה, על פי ממשלת ישראל ד'אז הייתה מלחמת שנועדה לעשות סדר "חדש" בלבנון. בחינת הסיבות שהציגו דוברי ממשלת ישראל בתקשורת בימים האחרונים, בעליל לא מצדיקים את פעולת צה"ל כנגד המשט ההומניטרי לעזה. בניגוד לתפיסות הנוכחיות של הממשלה, לפעולות מלחמה לא יוצאים סתם כי אפשר, אלא אך ורק במקרה בו אין ברירה אחרת. למשט, יודע כל קורא עיתון או אתר אינטרנט, היה ניתן להגיב באופנים שונים ומגוונים, כפי שנהגו עם משטים דומים בעבר.

המבחן השני הוא בחינת אופן התנהלות הלחימה. בעקבות מלחמות העולם במאה העשרים, קבעו וקיבלו על עצמן מדינות העולם את כללי דיני המלחמה. אחת ההבחנות המרכזיות בדינים אלה היא ההבחנה בין לוחמים לאזרחים. דיני הלחימה קובעים שמותר להלחם בלוחמים, אולם אין להשתמש בנשק ובאלימות כנגד אזרחים. לכן, מלחמת ששת הימים, שמירב קרבותיה היו אל מול צבאות ערב, הינה מוצדקת מבחינת אופני התנהלותה. הצדקת מלחמת לבנון הראשונה, בה היו קרבות נגד הצבא הסורי, הצבא הלבנוני וארגוני טרור, בקרב אוכלוסיה אזרחית, הינה בעייתית ומצויה במחלוקת. הצדקת פעולה מלחמתית כנגד משט אזרחי הומניטרי הינה בלתי אפשרית על-פי הגדרה. פעולת צה"ל כנגד המשט הינה בלתי מוצדקת לחלוטין.

המבחן השלישי הוא של השלכות ותוצאות פעולת הלחימה. פגיעה באזרחים, קריסת יחסי החוץ של מדינת ישראל, תדמיתה של החברה הישראלית כחברה מטורפת כוח, כל אלה מלמדים שפעולת צה"ל נגד המשט הייתה יהירה, לא אחראית ולא מוצדקת גם מבחינת השלכותיה. גם תוצאות מלחמת לבנון הראשונה, מלחמת לבנון השנייה וצמיחת החיזבאללה מלמדים אותנו שהשלכות מלחמת לבנון הראשונה אינן מצדיקות אותה. אולם פירות הבאושים של מלחמת ששת הימים מאפילים על הכול. השלכות מלחמת ששת הימים – הכיבוש, דיכוי האוכלוסייה הפלסטינית, ההתנחלות, הידרדרות הדמוקרטיה הישראלית – מראים שמלחמה זו, שהיציאה אליה הייתה מוצדקת, וכנראה גם אופן התנהלותה היה בהתאם לדיני המלחמה, הינה בלתי מוצדקת בעליל מבחינת תוצאותיה. כאשר פירוס ניצח את הרומאים, יוחסה לו האמרה – "עוד ניצחון כזה ואבדנו". אין ספק שעוד ניצחון כמו הניצחון במלחמת ששת הימים יביא את אובדננו, אך יותר ויותר מסתבר שחוסר מוכנותנו כחברה להיפרד מהאדמה שנכבשה ולהפסיק את דיכוי האוכלוסייה הפלסטינית ששועבדה בעקבות אותה מלחמה ארורה, הם אלו שמובילים לאובדננו. ההשלכה המרכזית של מלחמת ששת הימים, בעת פתיחת השנה ה-44 לכיבוש, היא שרשרת אינסופית של מלחמות, דיכוי, הידרדרות ערכית וחורבן.

* ד"ר ישי מנוחין הוא מנכ"ל הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל ומלמד באוניברסיטת בן-גוריון